הבלוג של אורי הייטנר

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" (דברים כ' י"ט-כ').

לא בכדי פיסקתי את הפסוק הפותח במילים "כי האדם עץ השדה" בסימן שאלה וסימן קריאה. המשתמע מן הפסוק הוא שהאדם אינו עץ השדה. הפסוק הזה מופיע בהלכות מלחמה, בהלכות מצור. התורה אוסרת על הצבא לכרות עצי פרי להם הם זקוקים לצרכי המצור. הסיבה לכך היא הגנת הטבע. "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! מה, העץ הוא אדם, שיכול לברוח ממך או להשיב מלחמה שערה?! הוא נתון בידיך. עליך לשמור עליו.

משמעות האיסור הזה, היא שאפילו בזמן מלחמה, כאשר יש צורך מלחמתי בעצים, האדם מוגבל, אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, הוא כפוף לחוקי המלחמה, ובין החוקים הללו הוא נדרש לשמור על העץ, לשמור על הטבע, לשמור על איכות הסביבה. הנה, הוכחה למקומו של ערך השמירה על איכות הסביבה ביהדות, הרבה לפני שהמציאו את איכות הסביבה. שאלת איכות הסביבה נובעת מאחת השאלות המרכזיות בהן עוסקת מחשבת ישראל – מה מקומו של האדם, נזר הבריאה, בטבע? מה מקומו בעולם? מה תפקידו?

ט"ו בשבט, שבמקורו נזכר במשנה כראש השנה לאילנות, כלומר כיום לצרכי תשלום מס – המעשר מן הפירות ללוויים ולכוהנים, התגלגל במהלך השנים לתכנים נוספים, כמו יום המבטא געגוע לארץ ישראל ופרותיה, תיקון ליל ט"ו בשבט של המקובלים, חג הנטיעות שתוקן בידי ראשוני ההתיישבות הציונית בתקופת העליה הראשונה ובעשרות השנים האחרונות, ביוזמת החברה להגנת הטבע, כיום המבטא את אהבת הטבע והארץ ואת האחריות לשמירה על הטבע ועל איכות הסביבה. ט"ו בשבט הוא מועד המתאים לצאת למסע בעקבות מקורות ישראל, לבחינת שאלת מקומו של האדם בטבע.

תבנית הבריאה בספר בראשית פ' א', היא בת ארבעה שלבים: א. אמירה של הקב"ה. ב. התגשמות האמירה. ג. בדיקה ("וירא אלוהים"). ד. הערכה ("כי טוב"). מדוע יש צורך בבדיקה ובהערכה. הרי הבריאה האלוהית, מעצם טיבה היא שלמות, וככזו אין צורך להעריכה. אם "וירא כי טוב", הרי שתתכן תוצאה הפוכה – וירא כי לא טוב. זהו מסר לפיו הרע הוא חלק מן הבריאה. הבריאה אינה שלמה. הבורא השאיר לנו, בני האדם, אחריות להשלמת מלאכתו.

בתיאור בריאת העולם, מקבל האדם שלטון על הטבע. "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם

אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה. את כל ירק עשב לאכלה" (בראשית א', כ"ח-ל'). האדם קיבל שלטון. תפקידו הוא כמעט של סגן אלוהים. השלטון מתואר במילים קשות וחזקות, כמו רודנות ("רדו"), כיבוש ("כבשו") וכו'.

מהי, אם כן, מהות שלטונו של האדם בטבע? הרמב"ן פרש את הפסוקים הנ"ל כפשוטן: "וכבשוה – נתן להם כוח וממשלה בארץ, לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת". שלטון מוחלט על הארץ.

אלף שנים מאוחר יותר, יצחק טבנקין, מראשי העליה השניה, ממנהיגי תנועת העבודה המנהיג הבלתי מעורער של הקיבוץ המאוחד, תאר את ההתיישבות כשלטון האדם על הטבע, ואת השלטון הזה כפסגת התרבות האנושית: "השלטון על הטבע דורש קביעות וכל עוד אין קביעות, כל עוד האדם נודד, הוא נהנה אמנם מהטבע אך אין הוא שלוט בו. רק כאשר יחרוש את אדמתו, יזרע, ישתול וישקה, רק אז הופכת פעולת האדם להתיישבות. זהו תהליך של פיתוח, התאמת העולם החיצוני - הטבע, לצרכי האדם, והסתגלות האדם לטבע". ובנאום אחר: "היתה דרגה מסויימת בתולדות האנושות בה האדם עוד לא היה שליט על האדמה ולא ידע לעבדה. הוא השתמש בכל הדברים המוכנים אשר העניק לו הטבע (מרעה וצאן). לאחר מכן הוא עבר לדרגה יותר גבוהה של שלטון בטבע. בשעה שהוא החל לנצל את חיות הבית לעבודה והחיה אותן במה שהצמיח האדמה. הוא עדיין לא ידע כיצד לעבד אדמה. זוהי דרגת תרבות בה האדם אינו יושב ישיבת קבע במקום כלשהו, אלא הוא נודד ממקום למקום. יש לנודד יחס לטבע אבל זהו יחס של כניעה לטבע. הנודד מקבל רק מה שהטבע מעניק לו וכשהטבע חדל להעניק לו, הוא נודד למקום אחר. דרגה יותר גבוהה היא הדרגה בה יש לאדם שלטון על האדמה, הצמחים ובעלי החיים והוא מתפרנס משטח מסויים שהוא קשור אליו, מבלי שיצטרך לנדוד כדי למצוא לו את מחייתו. האדם המתיישב שליט בטבע ומשנה אותו ... ההיסטוריה האנושית היא תולדות ההשתלטות ההולכת וגדלה של האדם על הטבע... עם המעבר להתיישבות אנו מוצאים גם את היחס התרבותי בשלטון האדם על המים. השלטון על המים, זוהי דרגה תרבותית המצויה רק בקרב אנשים שעברו מנדודים להתיישבות".

בניגוד למסר זה של שלטון על הטבע, ניתן למצוא טקסטים יהודיים השוללים את תפיסת השלטון. אמרו חז"ל: "אדם נברא בערב שבת. ומפני מה? ...שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". טעמים אחרים מציגים את האדם כנזר הבריאה שנברא בסוף כיוון שהכל נברא לכבודו, אך השילוב בין הטעמים הללו, מציב גבולות לאדם. אמנם הטבע נברא למענך, אך אל תתנשא. גלה ענווה מול הטבע, שהרי אפילו היתוש קדם לך.

יש תפקיד לאדם – לא רק להפיק טובה מן הטבע למענו, אלא לשמור על הטבע. יש בטבע מינים רבים של חי וצומח – לכל אחד מהם יש מקום. בטקסט של בריאת העולם המילה המובילה היא "למינהו" ("עץ פרי עושה פרי למינו", תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו... את כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו... תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה... ויעש אלוהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו"). ריבוי המינים הוא מסר של טבע הרמוני, שיש בו מקום לריבוי וגיוון. "ויש בגן עדן שמונים ריבוא מיני אילנות בכל זוויותיו... ויש בו חמש מאות אלף טעמים ואין דמותו של זה דומה לזה ואין ריחו של זה דומה לשל זה..." (ילקוט שמעוני בראשית).

לכל מין זכות קיום. לכל מין תפקיד – לקיים את עצמו. תפקיד האדם כפול. "פרו ורבו" אך גם הנהגת הטבע. אחריות לטבע. מכאן איסור הכלאיים "בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזרע כלאיים ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא י"ט, י"ט). האיסור מוסבר בספר החינוך: "כי ה' ברא עולמו בחכמה ובתבונה ובדעת , ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה  צורך עניינם ראוי להיות, מכוונות בהתאם לעולם, ושם – בתחילת הבריאה, טבע לכל דבר ודבר, לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציווה לכל אחד לפעול פעולתו למינהו, כמו שכתוב 'למינהו' על הנבראים... ובהתערב מין אחד במין אחר, יהיה להם פעולה אחרת מפעולותיהם הטבעיות, ולא הורשו בני אדם להשתמש במלאכת התערובת".

איסור הכלאיים לא נשמר, כנראה, שהרי יש פער בין אידיאה למציאות, אבל כוכב הצפון אליו ניתן להתכוונן ולחתור, מחייב את האדם להתקדם לא רק ביכולת הטכנולוגית, אלא גם באחריות האקולוגית.

התורה מצווה אותנו ב"בל תשחית". מכאן, למשל, האיסור לכרות עצי פרי אפילו במלחמה.

לאחר בריאתו הוצב האדם בגן העדן. בגן האדם חווה האדם את השלמות האלוהית, על מנת שתהיה לו אוטופיה לשאוף אליה כאן, על פני האדמה. באוטופיה האידאלית הזו, מוגדר באופן ברור תפקידו של האדם: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' ט"ו).

תפקיד זה מבהיר את מהות שלטונו של האדם בטבע – לא שררה ורודנות, אלא אחריות. לאדם כלים ויכולת רבים, אבל הוא מוגבל בשימוש בהם. היכולת האנושית עלולה להיות הרסנית. היא עשויה להיות בונה. זה תלוי באדם. בשירו "בראשית" מזהיר חיים חפר מפני שימוש בלתי מושכל של האדם בכוחו: "והאדם אילף כל בהמה. והאדם חרש באדמה. והאדם המציא את הגלגל. והאדם השיט ספינות על גל. והאדם ריסן את הקיטור. והאדם טס מעלה כציפור. והאדם כבש כוכבי מרום. והאדם ברא את האטום.

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום".

כתוצאה מכך אלוהים החל לברוא שנית את העולם, אך הפעם "וביום השישי הוא ראה כי מעשהו תם / וישבות מכל מלאכתו ולא ברא את האדם / וירא אלוהים כי טוב".

האלטרנטיבה לאפוקליפסה הזו, היא אחריות האדם לטבע. "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילנות גן עדן ואמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קילקלת, אין מי שיתקן אחריך".

"כי האדם עץ השדה?!" תמה הפסוק המקראי, בהציגו את ההבדל בין האדם לעץ. מחז"ל ועד נתן זך הוציאו מילים אלה מהקשרם ודרשו אותם כזהות בין האדם לעץ. מהותית, אין סתירה בין השניים. בשני המקרים מדובר על אהבת הטבע, על אהבת הצומח ועל המחוייבות לשמור על הטבע ועל איכות הסביבה.

* "מקור ראשון"