במכתבו "מבורכים הנוטעים בכל מקום" מציג אותי אברהם עזאני כאומר לאו סדרתי, עקב יציאתי נגד הפיכת ט"ו בשבט לפרובוקציית נטיעות פלשתינאית, מטעם התנועה הקיבוצית.
לא, איני איש של לאווים, אלא דווקא של הנים. נקודת המבט המוזרה של עזאני, הופכת כל הן ללאו. אם עזאני אינו יודע להבחין בין הן ללאו, בין חיוב לשלילה, בין טוב ורע, אנסה לסייע לו בכך בשורות הבאות.
הנה, רשימת הלאווים אותם מייחס לי עזאני:
בראש ובראשונה "לא לירידה מן הגולן". אין נושא שבו אני יותר איש של הן, מאשר נושא הגולן. הן, לא רק בדיבור ובכתיבה, אלא בעשיה ובהגשמה בת שנות דור. גישתי היא - הן להתיישבות בגולן. הן לקיום המפעל הנפלא שאנו יוצרים כאן. הן לריבונות הישראלית על הגולן. הן לכיבוד החלטות הכנסת והחוק, כלומר לסיפוח הגולן לישראל. נכון, מכלל הן נובע לאו – לאו להרס, חורבן ועקירה של המפעל שאני שותף לבנייתו.
הלאו השני המיוחס לי – "לא למדינה פלשתינאית". עמדתי היתה ונותרה – תמיכה בפשרה טריטוריאלית, בנוסח תכנית אלון ונאומו האחרון של רבין בכנסת טרם הירצחו. פשרה טריטוריאלית, המאפשרת לפלשתינאים הקמת מדינה באזורי יש"ע המאוכלסים בפלשתינאים, ומאפשרת לישראל לקיים ריבונות באזורים שאין בהם פלשתינאים או שהפלשתינאים בהם מעטים. פשרה טריטוריאלית המבטיחה את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה ומאפשרת מימוש מקסימלי של זכותנו על א"י וזכותנו ליישב אותה, בלי לשלוט על עם זר. פשרה שבה ירושלים השלמה, בקעת הירדן במובנה הרחב של המילה, צפון ים המלח וגושי ההתיישבות הגדולים – בריבונות ישראל. מכלל הן נובע לאו – לא לגישת "אף שעל". לא ל"אף שעל" לישראל, כלומר נסיגה טוטאלית בנוסח ברק ואולמרט, ולא ל"אף שעל" לפלשתינאים בנוסח א"י השלמה. ומדוע כותב עזאני שאני אומר "לא למדינה פלשתינאית". כנראה שעזאני הוא מזן האנשים שתמונת עולמם מצומצמת ודיכוטומית ואין באפשרותם להבין רעיונות מורכבים שנועדו לתת מענה למציאות מורכבת. למי שאינו חושב בדיוק כמוהו, הוא מייחס דעות הפוכות משלו, כיוון שעולמו הצר אינו מסוגל להכיל יותר מצבעי שחור ולבן. וכיוון שאיני תומך כמותו בנסיגה מוחלטת ועקירה מוחלטת, כנראה שאני איש של "לאו". אגב, אני מודה ומתוודה, שאף שבאופן עקרוני אין שינוי בתמיכתי בפשרה הטריטוריאלית, התוצאות העגומות של הסכמי אוסלו, של הצעות ברק בקמפ-דיוויד ושל ההתנתקות בהחלט מעוררים בי ספקות לגבי היכולת המעשית לממשה בעתיד הנראה לעין.
הלאו השלישי "לא לבתי ספר פרטיים של היהדות התורנית ברמת הגולן". מה זה? על מה הוא מדבר? אין לי מושג. כנראה המצאה או הזיה של עזאני. שיהיה.
הלאו הרביעי – "לא לפגוע באריאל זילבר". גם כאן, עמדתי היא הן לתרבות ולאמנות, ולהפרדה בין התייחסות להשקפותיו הפוליטיות של אמן, לבין קבלת אמנותו. המבחן של הגישה הזאת הוא במקרים הקיצוניים, של בעלי עמדות מעוררות סלידה, כמו עמדותיו הפנאטיות המגונות של אריאל זילבר. מכלל הן נובע לאו – אני מתנגד להחרמת היצירה
האמנותית של אריאל זילבר. אגב, כאשר ניסו להחרים את יפה ירקוני, בשל דברי הבלע שלה במבצע "חומת מגן", בהם השוותה את חיילי צה"ל לנאצים, כתבתי מאמר תחת הכותרת "מה אשם 'האמיני יום יבוא'", בו יצאתי נגד החרם.
הלאו החמישי – "לא לחובת חבישת קסדות לרוכבי אופניים בתוך הקיבוץ". לפני חודשים אחדים פרסמתי באתר "שווים" מאמר בעד חבישת קסדות לרוכבי האופניים בתוך הקיבוץ. אבל עם בעיות הבנת הנקרא של עזאני, אין לי הכישורים להתמודד.
מכתבו של עזאני יצא נגד הלאו שלי לפרובוקציית ט"ו בשבט. ובכן, גם כאן הגישה שלי היא הן – הן לחגי ישראל, הן לציונות, הן להתיישבות, הן לנטיעת שורשים יהודיים בארץ. מתוך ההן נובע לאו – אני מתנגד להפיכת החג לחגא, לאורגיה תקשורתית של הפניית הלחי השניה לאוייב שאינו מקבל את זכות קיומנו, המפעיל טרור נגדנו, היורה מידי יום טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ושצלפיו רוצחים גם מתנדב היוצא לשדה בקיבוץ ליד הגבול.
קצת מבולבל, עזאני. ושיא הבלבול, הוא גיוסו של דוד בן גוריון לתמיכה בפרובוקציה ההזויה של יואל מרש"ק. ב"ג בוודאי מתהפך בקברו, אם הוא יודע לאיזו "משימה לאומית" מגייסים את זכרו.
הקיבוץ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
