בקרב האחרון (לעת עתה), במלחמת ההתשה בינינו לבין הפלשתינאים, הפלשתינאים ניצחו.
מי שהחליטו על צמצום אספקת הסולר לרצועת עזה ידעו, או לפחות אמורים היו לדעת, שמדובר בצעד בעייתי מבחינה הסברתית. על פי העובדה שישראל לא נערכה מבחינה הסברתית והפקירה את דעת הקהל לתעמולת האוייב, ניתן להטיל ספק האם הבעייתיות הזאת עמדה לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. עם זאת, אין זה מן הנמנע שהנושא נלקח בחשבון, ובכל זאת התקבלה ההחלטה הזאת, כיוון שלעתים ראוי לשלם מחיר תדמיתי, כדי להשיג הישגים ממשיים.
שתי מטרות להידוק הסגר על רצועת עזה ולצמצום אספקת הסולר. האחת, פגיעה כואבת בפלשתינאים המבצעים מידי יום פשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל, באמצעות ירי טילים בלתי פוסק לעבר אוכלוסיה אזרחית, על מנת לגרום להם להפסיק או לפחות לצמצם באופן משמעותי את הירי. השניה, ניסיון להימנע מפעולה קרקעית שעלולה לעלות בחיי חיילים רבים, כך שאם ישראל תאלץ בכל זאת להכנס לרצועה, תהיה הסכמה רחבה שלא נותרה ברירה אחרת.
המחיר התדמיתי שולם במלואו ובריבית דריבית. הפלשתינאים, כדרכם מזה 60 שנה, לא היססו לפגוע בבני עמם כדי להזיק לישראל ולזכות בנקודות בדעת הקהל. ממשלת חמאס בסיוע רשת אל-ג'אזירה ביימה הפסקת חשמל מוחלטת, הוציאה המונים בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי לרחובות, הפעילה את מנהיגי מצרים וירדן להפעלת לחץ על ישראל והציגה את ישראל כמדינה אכזרית ה"מענישה קולקטיבית" את תושבי הרצועה. כאשר מול מכונת התעמולה המשומנת הזאת ניצב השיתוק הכרוני של ההסברה הישראלית, הפלשתינאים ניצחו בנוק-אאוט בקרב ההסברתי.
לעומת המחיר המלא ששילמנו, לא הרווחנו את הרווחים הרצויים מהצעד בו נקטנו. על מנת שיהיה אפקטיבי, יש להתמיד בו בנחישות לאורך שבועות, עד שיניב תוצאות. בפועל. ישראל לא יצרה כלל סגר מוחלט, אך הפלשתינאים יצרו מצג שווא של סגר מלא. ישראל מצמצה ראשונה, ואחרי יומיים של נזק תדמיתי, התקפלה ונסוגה בה מהצעדים עליהם החליטה.
כמו בסיפור היהודי הידוע, גם אכלנו את הדגים המסריחים, גם לקינו מלקות וגם גורשנו מן העיר. גם שילמנו את מלוא המחיר התדמיתי, גם לא ביצענו את הצעדים שבעטיים נגרם הנזק התדמיתי ולכן לא השגנו את ההישגים הרצויים, וגם הפגנו חולשה בהתקפלותנו ובכך כירסמנו בכושר ההרתעה שלנו. אסור היה לממשלה להתקפל, ומצד שני – אסור היה לה לנקוט במהלך כזה, אם אין לה כושר ספיגה ויכולת עמידה בפני ביקורת בינלאומית.
הנזק התדמיתי נובע מכך שהפעולה הצטיירה כבלתי מוסרית. אולם האמת היא שאין בה כל פגם מוסרי. ישראל אינה נושאת בכל אחריות לנעשה ברצועת עזה. ישראל התנתקה מעזה ושילמה מחיר כבד ביותר בעד ההתנתקות, ומרגע ההתנתקות, מי ששולט בעזה נושא במלוא האחריות לרווחת תושביה. במצב נורמלי, של שקט בגבול, ישראל היתה שמחה לסייע לפלשתינאים בכל הדרוש להם. אולם כאשר רצועת עזה היא בסיס לתוקפנות וטרור נגד ישראל ואזרחיה, על ישראל להימנע מכל סיוע שהוא למי שפוגעים בה. אף מדינה בעולם לא היתה מספקת חשמל למי שמשגרים מידי יום טילים לעברה.
נכון, אין לממשלת חמאס תשתית פיסית לייצר בעצמה חשמל, אך יש לה יכולת להביא לחידוש אספקת החשמל. כל שנדרש ממנה הוא לקבל החלטה אחת – להפסיק את הירי. משאין היא עושה כן, היא ורק היא, נושאת באחריות על כל תוצאות הירי.
מי שטוען נגד צעדי ישראל, מן הראוי שיציע אלטרנטיבה, כיצד על ישראל להגן על אזרחיה. אבל אלה שמגנים את הסגר על עזה, מתנגדים גם לפעולה קרקעית נרחבת בעזה, גם לסיכולים הממוקדים ולכל צעדי התגובה האפשריים של ישראל. אם כן, אין זו התנגדות נקודתית לצעד מסויים, אלא שלילה עקרונית של זכות ההגנה העצמית של ישראל.
עד לפני שנתיים היתה נוסחת פלא להפסקת הטרור – הטרור הוא תולדה של הכיבוש. נצא מעזה – לא תהיה עוד עילה לטרור. העמדה הזאת אומצה ובוצעה והתוצאות – הפוכות. לכן, מי שהטיפו לדרך זו, מן הראוי שיטלו אחריות על תוצאות דרכם, ולא יתנגדו לדרכי ההתמודדות של ישראל עם תוצאות אלו.
באשר לנפילת החומה בין רצועת עזה למצרים – לדעתי, אין צורך להתרגש מכך. העברת הנשק והאמל"ח ממצרים לעזה התבצעה ללא מפריע גם לפני כן, באוטוסטרדת המנהרות מתחת לציר פילדלפי. מצד שני, עצם המעבר של מאות אלפי פלשתינאים לתוך סיני, עשוי לקבע בתודעת העולם את התובנה, שהאוריינטציה הטבעית של הפלשתינאים ברצועת עזה אינה צריכה להיות על ישראל אלא על מצרים, ושעל מצרים ולא על ישראל לספק לרצועת עזה את החשמל ולסייע לה בשאר התחומים. המצב החדש בגבול עזה–מצרים, צריך להמריץ אותנו לבצע סוף סוף את הצעד שלמענו עקרנו את יישובי גוש קטיף – להתנתק מעזה.
* "הארץ"