הבלוג של אורי הייטנר

הרצאתו של אלידע בר שאול באירוע לקראת ט"ו בשבט בקצרין היתה מאלפת. אלידע סיפר את הסיפור המופלא אודות מאבקם הנחוש של חלוצי מזכרת בתיה היא עקרון על שמירת שמיטה כהלכתה, בשנת השמיטה תרמ"ט (1889). הגם שאני סבור שמצוות השמיטה כפשוטה אינה מתאימה לימינו וטוב שהציונות הדתית מצאה פתרונות הלכתיים שמאפשרים קיום לחקלאים בשנת השמיטה - הערכתי לאותם חלוצים חקלאים, על דבקותם בדרכם ונכונותם לסבול סבל רב להקריב קורבן כבד במשך אותה שנה, כדי לחיות על פי עקרונותיהם, רבה מאוד. זה היה המסר של המרצה – הדבקות בשמיטה כסמל לדבקות בעיקרון, לדבקות בקרקע, לנכונות לשלם מחיר למען רעיון בו קהילה מאמינה.

אחד הגיבורים המרכזיים של הסיפור היה הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות וממנהיגי תנועת "חובבי ציון". הגם שגישתו בנוגע לשמיטה היתה שונה משל חלוצי מזכרת בתיה, הוא נתן גיבוי למאבקם וגונן עליהם, גם במחיר קרע מוחלט עם הברון רוטשילד, ובמחיר נכונות למשוך לעברו את האש שכוונה לאנשי מזכרת בתיה. הרב מוהליבר ראה במעשה זה את פסגת עשייתו הציבורית, וביקש להיקבר כשלמראשות ראשו מכתב שקיבל מאנשי מזכרת בתיה. לא בכדי, כשעצמותיו של הרב מוהליבר הועלו לארץ הוא נקבר במזכרת בתיה.

המרצה הציג את הרב מוהליבר, בצדק רב, כדמות מופת. לקראת סוף דבריו, ביקשה אישה אחת מן הקהל את רשות הדיבור. ניכר היה שחשוב לה מאוד לומר את דבריה. "איך זה ששמו של צדיק כמו הרב מוהליבר, מונצח דווקא בקיבוץ של 'השומר הצעיר'?", היא שאלה. על פניו של המרצה עלתה הבעת השתוממות, והשואלת התעקשה לחזור על שאלתה, ואף ציינה שבוודאי אנשי "השומר הצעיר" מנסים לשנות את השם כדי למחות את זכרו, וכך הלאה - דברי בלע כלפי אנשי "השומר הצעיר".

אינני שייך לתנועת "השומר הצעיר" ומעולם לא הייתי חלק ממנה. השקפותיה הפוליטיות של תנועה זו רחוקות משלי. אולם לשמע דבריה של אותה אישה חשתי ממש עלבון אישי. גם אנשים אחרים שישבו סביבי, חשו מבוכה רבה לשמע הדברים. ניגשתי אליה ואמרתי לה את עיקרי הדברים אותם אני מעלה כאן על הכתב.

השאלה שנשאלה שילבה שנאה, התנשאות ובורות. איני יודע כיצד מתמודדים עם שנאת אחים והתנשאות, אך הדרך להתמודד עם בורות היא הצגת העובדות.

גלגולו הראשון של היישוב גן שמואל היה מטע של אתרוגים. בשנתיים האחרונות יצא שם רע לאתרוג, אך בידוע שהאתרוג, שיש בו טעם ויש בו ריח, משול לישראל שיש בהם תורה ומעשים טובים. בשנת 1895, ביום הולדתו ה-70 של הרב מוהליבר, העניקו לו תלמידיו ומעריציו, חברי הזרם הדתי בתנועת "חובבי ציון" בפולין, שי – נטיעת מטע אתרוגים לכבודו סמוך למושבה חדרה, ונתנו לו את השם "גן שמואל". "חובבי ציון" שעלו לארץ והקימו ארבע שנים קודם לכן את המושבה חדרה, נטעו את המטע.

השטח הועבר לידי פיק"א ומאוחר יותר לידי קק"ל. ב-1912 יישבה קק"ל את המקום בידי הפועלים שעבדו במטע, במגמה להפוך את המקום למושבה יהודית. אולם המקום ננטש ובמחלקת ההתיישבות של הסוכנות החליטו שאין טעם עוד להתעקש על המקום, שתנאי המחיה בו קשים ובלתי אפשריים, ויש למחוק אותו ממפת ההתיישבות.

בשנת 1922 התעקשו חלוצי תנועת העבודה, חלקם אנשי "השומר הצעיר", ליישב דווקא את המקום ה"בלתי אפשרי" הזה. בשנת 1935 החליט הקיבוץ להצטרף לתנועת "הקיבוץ הארצי", כיוון שהרכב הקבוצות שיישבו אותו יצרו רוב גדול לחברי "השומר הצעיר". היום, 86 שנים לאחר מכן, הנקודה הבלתי אפשרית להתיישבות היא קיבוץ פורח ומצליח, פרי היאחזותם העקשנית של חלוצי השומר הצעיר בקרקע, נכונותם לסבל ולקורבן למען הרעיון, למען יישוב הארץ, למען הקמת הקיבוץ וקיומו.

האם האנשים האלה ראויים או אינם ראויים לשאת את שמו של צדיק כמו הרב מוהליבר?

בשנת 1954 השתתף בן הקיבוץ אורי אילן, בפעולה של יחידה מובחרת בעומק סוריה – הטמנת מכשירי ציתות לצרכי מודיעין. אילן וארבעת חבריו נפלו בשבי. אורי אילן שהוחזק בבידוד, עונה בחקירות בידי שוביו, שניסו להוציא ממנו מידע אודות מטרת הפעולה. כאשר חשש שישבר בחקירות ויגרום לנזק ביטחוני, הוא שם קץ לחייו, ועל פתק שקשר לרגלו ניקב בסיכה על נייר את המילים "לא בגדתי".

אורי אילן חונך בגן שמואל. מסירותו והקרבתו הם פרי החינוך שקיבל בקיבוץ "השומר הצעיר". האם קיבוץ שאלה בניו וזה חינוכו אינו ראוי לשאת את שמו של הצדיק?

אני יודע, יהיו מי שלמקרא הדברים יזכרו בבן נוסף של גן שמואל - אהוד אדיב, שעמד בראש רשת הריגול והחבלה היהודית ערבית ונדון ל-17 שנות מאסר. אולם אדיב הוא גידול פרא, עשב שוטה בשולי המחנה, כפי לדאבוננו גדל עשב שוטה בשוליו של כל מחנה. הקיבוץ  התנער לחלוטין מאהוד אדיב וגינה אותו ואת מעשיו בכל תוקף. לעומת זאת, עד היום גאה גן שמואל באורי אילן, רואה בו דמות מופת, ומחנך את בניו על מורשתו.

אורחות חייהם של חברי גן שמואל אינם אורחות חייו של הרב מוהליבר. אולם אין לי ספק שזכרו של הרב מוהליבר מתברך בכך שקיבוץ גן שמואל נושא את שמו ושהקיבוץ מתברך בכך שהוא נושא בשמו את זכר הרב מוהליבר. 

****

בהרצאתו, קבל בר שאול על כך שהרב מוהליבר מוגדר כ"מבשר הציונות" ולא כציוני, ורמז שההיסטוריוגרפיה הציונית החילונית הדירה את ההנהגה הציונית הדתית והציגה אותה כפחותה בחשיבותה.

אין לכך שחר. המושג "מבשרי הציונות" הוא תואר כבוד ולא פחיתות כבוד. את התנועה הציונית – התנועה הלאומית המדינית של העם היהודי, שלראשונה תבעה בשמו מדינה ריבונית בארצו, הקים הרצל. המונח "מבשרי הציונות" נועד להבהיר שהרצל לא פעל בחלל ריק, ולתת כבוד לאלה שקדמו לו בהפחת רוח חיים לאומית בחברה היהודית במחצית השניה של המאה ה-19. ההיסטוריוגרפיה הציונית העלתה על נס את היהודים שיצאו מן החומות בירושלים, את מייסדי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", את מייסדי פתח תקווה, את חלוצי העליה הראשונה, את "חובבי ציון" ואת הביל"ויים. היא העלתה על נס את האישים שקדמו להרצל, קראו להקמת מדינה יהודית וארגנו חוגים לאומיים להגשמת הרעיון. הם לא הצליחו להקים תנועה משמעותית כפי שהצליח הרצל, אך תרומתם חשובה ביותר. יש בין האישים האלה מנהיגים ואנשי רוח חילונים, כמו ליליינבלום, פינסקר והמנהיג וההוגה הסוציאליסט משה הס. יש ביניהם רבנים חשובים כמו הרב יהודה אלקלעי והרב צבי הירש קלישר. אחד החשובים והמכובדים שבהם הוא הרב שמואל מוהליבר. 

  * "שישי בגולן"