הבלוג של אורי הייטנר

ט"ו בשבט הוא חג המסמל את הזיקה של העם היהודי לא"י. במידף הקודם ציטטתי טקסט של מנדלי מוכר ספרים ועיבודו לשיר בידי נעמי שמר - טקסטים המתארים את ט"ו בשבט בגולה; חג פאסיבי של געגוע, שביטויו האקטיבי המקסימלי הוא שליח המביא מא"י פירות יבשים מפירותיה.

הציונות מרדה בפאסיביות הזאת של "בשנה הבאה בירושלים", והגשימה את הגעגוע באקטיביזם של עליה והתיישבות. הדבר בא לידי ביטוי גם בצביון ט"ו בשבט, שהיה לחג של נטיעות. הנטיעות נועדו לסמל את ההתיישבות היהודית בא"י, את הכאת השורשים של העם היהודי בארצו. הנטיעות היו ללב לבו של ט"ו בשבט במאה ועשרים השנים האחרונות.

השנה, בשל שנת השמיטה, לא היו נטיעות, למעט מקומות שנהגו כמונו – נטיעות על מצע מנותק.

אך... לא. לפחות טקס נטיעות גדול אחד התקיים השנה – טקס נטיעות עם פלשתינאים בכפר קפאין שבשומרון. ט"ו בשבט, חג הנטיעות המסמל את השתרשותנו הציונית בארץ, היה לחג המזדהה עם העמקת שורשי הפלשתינאים בארץ; אותם פלשתינאים החותרים לעקירתנו מן הארץ. בימים שבהם נורים מידי יום טילים על שדרות ויישובי הנגב המערבי, בדיוק באותה שעה שבה נקבר שוטר משמר הגבול שנפל בפיגוע ירי, יש בתוכנו מי שזו דרכם לציין את ט"ו בשבט.

לטקס הנטיעות הזה הוזמנו אח"מים פלשתינאים ובהם פדואה ברגותי, אשתו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי המרצה 5 מאסרי עולם אחרי שבית המשפט הרשיע אותו בחמישה מעשי רצח. אגב, כתב האישום היה חמור הרבה יותר, אך רק חמישה מקרים הוכחו בוודאות. אני מרשה לעצמי להניח שהאמת האמפירית קרובה יותר לכתב האישום המקורי מאשר לאמת המשפטית.

יש הקוראים לשחרר את ברגותי מהכלא ולנהל עמו מו"מ, בשל היותו מנהיג אוטנטי ופרגמטי שיכול לספק את הסחורה ולהגיע להסכם שלום עם ישראל. בעיניי, חשיבה כזאת, אחרי 15 שנות ניסיון מר מאז אוסלו היא נאיבית ומנותקת מן המציאות, אולם זו דעה לגיטימית.

אך הטקס בקפאין אינו מו"מ מדיני עם אויב מר, כי אם הזדהות עם האויב, ובמקרה זה – עם הרוצח. הזדהות עם האויב אינה דעה פוליטית לגיטימית, אלא סטיה חולנית. הפיכת חג יהודי כט"ו בשבט לחג של הזדהות עם העמקת שורשי האויב בארץ, היא התגלמות הפרברסיה האידאולוגית. דומני, שמאז שירבעם בן נבט בדה מלבו חגים חלופיים לחגי ישראל, במועדים אחרים ועם עליה לרגל למקדשים אחרים, לא חולל כך חג בישראל.

****

מפגני הזדהות עם האויב אינם תופעה חדשה. ארגוני שמאל רדיקאלי כמו "אנרכיסטים נגד הגדר", "גוש שלום", "יש גבול" וכו' מתמחים בכך מזה עשרות שנים. תנועת הסרבנים והעריקים "יש גבול", למשל, עורכת מידי ערב יום העצמאות, במקביל לטקס המשואות, טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, שכולו שנאת ישראל והזדהות עם האויב.

מה שמייחד את טקס ט"ו בשבט בקפאין, השנה, הוא שאין המדובר בארגון שוליים סהרורי. זה הטקס המרכזי של התנועה הקיבוצית בט"ו בשבט תשס"ח. הסטיה החולנית הזאת היא בבית שלנו פנימה.

את האירוע המביש הזה מארגן האגף למשימות לאומיות (!) של התנועה הקיבוצית. לא להאמין! תנועת התיישבות ציונית, שכל ההיסטוריה שלה היא הרתמות למשימות לאומיות ציוניות, נרתמת למשימות לאומיות של הלאום הנאבק נגדנו על הארץ הזאת.

את היוזמה מוביל מנהל האגף יואל מרש"ק, נרקומן רייטינג אובססיבי, שאינו בוחל בכל צעד שעשוי להביא לו תקשורת. אליו חוברים הזויי השמאל הרדיקלי מתוך התנועה ומחוצה לה. והחמור מכל – הנהגת התנועה אינה מתערבת במעשיו, כיוון שב-17 שנותיו בתפקיד הוא צבר כוח גדול יותר משל המזכירים המתחלפים בבחירות דמוקרטיות מידי ארבע שנים. בכל פעם שמישהו מעיז לצייץ בגנות תעלוליו של מרש"ק, מוצפת העיתונות הקיבוצית המודפסת והמקוונת בעשרות מכתבים "ספונטניים" המגנים את מי שיצא נגדו (אני אישית חוויתי זאת פעמים רבות, כולל בשבועות האחרונים, אחרי שיצאתי נגד טקס ט"ו בשבט האנטי ציוני הזה).

כן, זו הדרך שבה התנועה שלנו, הממומנת מהמסים שלנו, התנועה שהובילה את מפעל ההתיישבות הציונית, ציינה השנה את ט"ו בשבט. אני מתבייש להשתייך לתנועה כזו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל