הבלוג של אורי הייטנר

בוג'ה בן שבעים. חגו של בוג'ה הוא חגם שם שוחרי התרבות היהודית בקיבוץ, הוא חגה של התרבות היהודית בקיבוץ.

לאורך שנים רבות אני משתף פעולה עם בוג'ה, ובשנים האחרונות שיתוף הפעולה הולך ומתהדק. אולם מכל קשריי עם בוג'ה, חרוט אצלי בעיקר סיפור אחד, אותו סיפרתי גם באירוע לכבוד יום הולדתו השבעים, שנערך בשבוע שעבר בקיבוצו, בית העמק. באירוע זה הוכתר בוג'ה ברוב עם והדר כ"רעבע". והרי אין "רעבע" בלי סיפורי צדיקים. תרומתי הצנועה היתה סיפור הצדיקים שלהלן:

היה זה ערב ט"ו בשבט תש"ס. ינואר 2000. לפני שמונה שנים בדיוק.

המאבק על הגולן היה בשיאו. היה זה בתום עשור סוער של מאבק, אולם הפעם זה נראה רציני מתמיד. הפעם זה נראה כמעט סגור. רבים מתוכנו היו בטוחים שהפעם אין לנו סיכוי. כולנו נענו ונדנו בין ייאוש לתקווה ולאמונה.

ובערב ט"ו בשבט ערכנו סדר ט"ו בשבט במועדון אורטל, משותף לנו וליישוב הדתי אלוני הבשן. הנחה את הסדר בוג'ה, ידיד אורטל.

בוג'ה ידע שהוא בא למקום הנמצא בתקופה קשה מאוד, תקופה של חרדות, אווירה של חיים על קו הקץ. הוא ידע שהוא בא לחגוג עם אנשים שמפעל חייהם מוטל על כף המאזניים וקיומו – על חוט השערה. והוא בא לשמח אותנו בשמחת החג. ואם יש מישהו שיודע לשמח בשמחת החג, זהו בוג'ה.

לקראת סוף הסדר אמר בוג'ה שהוא רוצה לספר לנו סיפור.

****

לפני כעשרים שנה, סיפר בוג'ה, הייתי שליח במנהטן. בערב שבועות הנחיתי תיקון ליל שבועות. ישבנו כל הלילה, עד אור הבוקר, למדנו, שרנו. לפנות בוקר שאלתי את החבורה: "אתם רוצים להביא את הגאולה? זה בידינו. אם כולנו נקום עכשיו ונרקוד, תבוא הגאולה". וכל המשתתפים קמו על רגליהם וכאיש אחד פרצו ב"הורה" סוערת, בדבקות אמיתית, כמי שיודעים שהאחריות לגאולה מצויה על שכמם. והיה לי ברור והיה ברור לכולנו, שהריקוד הזה יביא את הגאולה.

כך, בדירה קטנה במנהטן, רקדנו עד אור הבוקר. לפנות בוקר, סיימנו את התיקון, והגאולה לא הגיעה וגם לא המשטרה. יצאתי החוצה לרחובות מנהטן, ולתדהמתי – עולם כמנהגו נוהג.

אבל במהלך השנים שלאחר מכן, כמעט כל מי שהיו שותפים לחוויה עלו לארץ. ומה זה אם

לא הגאולה? וידעתי, שהכל בזכות הריקוד ההוא.

והנה, לפני שנתיים הנחיתי סדר ט"ו בשבט בעיר העתיקה בצפת. היתה זו התרגשות עצומה בעבורי – להוביל סדר ט"ו בשבט במקום בו תוקן המנהג הזה בידי המקובלים לפני 400 שנה, זו חוויה בלתי רגילה.

סמוך לתחילת הסדר, סיפר לי הבן שלי, שאשתו, שהיתה אז בהריון מתקדם, אושפזה באופן בהול בשל סיבוך בהריון. הייתי מודאג מאוד, והמחשבה הזאת הטרידה אותי לאורך כל הסדר. לקראת סוף הסדר, סיפרתי למשתתפים את סיפור ריקוד ה"הורה" במנהטן, והוספתי וסיפרתי להם על כלתי המאושפזת. "אם כולנו נצא עכשיו בריקוד 'הורה' סוער", אמרתי להם, "הכל יסתדר". ואכן, כל הנוכחים קמו על רגליהם ופרצו בריקוד "הורה" סוער. ולקראת סוף הריקוד, ראיתי את בני נכנס לאולם. הוא ניגש אליי, וסיפר לי שהכל עבר בשלום ושאני סבא בפעם השניה. קשה לתאר את האושר שהציף אותי. ואני בטוח, שמה שגרם לכך הוא הריקוד ההוא.

ועכשיו, הוסיף בוג'ה, אני יודע היטב מה מטריד את מנוחתכם בימים אלה, מה מעסיק אתכם ולמה אתם מייחלים. אם כולכם תקומו על רגליכם ותצאו בריקוד "הורה" סוער, אני מבטיח לכם שמשאלתכם תתגשם.

****

לחברים מאלוני הבשן אין בעיות. הם רגילים. אבל אנחנו? חברי אורטל? ריקוד "הורה"? לא האמנתי שחברי אורטל ירקדו. אך ראה זה פלא, כל מי שנכח באירוע קם על רגליו ונסחף למעגל. אני לא מהרקדנים, רחוק מזה... ו"הורה"? מעולם לא רקדתי. אבל שאני אקח על מצפוני את האחריות שבגלל הבושה וההיסוס שלי... חס וחלילה... וגם אני הצטרפתי לריקוד הסוער, אולי לראשונה בחיי.

... וכנגד כל הסיכויים, ניצחנו במאבק. איך זה קרה? יש לכך הסברים רבים ומלומדים.

ההיסטוריונים, העיתונאים, הביוגרפים והנוגעים בדבר יגרסו את גרסאותיהם, ובוודאי בכל גירסה – מידה של אמת. כל הסבר וכל פירוש בנפרד וכולם ביחד יוצרים פאזל המסביר את מה שקרה. אבל התמונה הזאת אינה מלאה.

כי אני בטוח שלצד כל ההסברים המלומדים, ישנו הסבר נוסף. בזכות הריקוד ההוא.

****

מאז הנחיתי מספר פעמים סדרי ט"ו בשבט עם בוג'ה, ונכחתי באירועים אחרים בהנחייתו, ובכולם, כולל מסיבת יום הולדתו השבעים, הוא מצא את הדרך להקפיץ את הקהל לריקוד "הורה". אבל הריקוד ההוא נצור בלבי כזיכרון מיוחד. ואני מאמין שהריקוד ההוא יעזור לנו, אם יהיה צורך, גם בעתיד.

*  "הקיבוץ"