הבלוג של אורי הייטנר

במשך מספר שבועות ישבה קבוצת נערות, רובן בנות 14-15, בכלא נווה תרצה, על תקן "אלמוניות". הבנות, שנעצרו בעת פינוי מאחז בלתי חוקי, סרבו להזדהות, כיוון שאינן מכירות בבית המשפט הישראלי ובסמכותו לשפוט אותן. "התפקיד שלי עכשיו זה להלחם בשלטון", אמרה ל"ידיעות אחרונות" אחת הבנות.

אי הכרה בסמכות בית המשפט אינה המצאה מקורית. אסירי המחתרות בתקופת המנדט סרבו להכיר בסמכות בית המשפט. משחררי כלא עתלית שהתערבבו עם המעפילים, השיבו לשוטרים שעצרו אותם וביקשו מהם להזדהות "אני יהודי מארץ ישראל".

גבורתם של לוחמי המחתרת, ההתרסה שלהם נגד השלטון, נגד בית המשפט, נגד הסמכות לשפוט אותם, לחקור אותם, לדרוש מהם להזדהות, מלהיבה את הדמיון ומעוררת תחושות של הזדהות וגאווה. כשהייתי בגילן של הבנות הנ"ל, קראתי בשקיקה את ספרי המחתרות וממש כעסתי על הוריי שהולידו אותי כמה עשרות שנים מאוחר מידי.

מן הסתם, גם הבנות הנ"ל התלהבו מן הסיפורים המסעירים. אבל הן קצת מתבלבלות. לוחמי המחתרת התריסו נגד השלטון הזר. הם שללו את עצם הלגיטימיות שלו ולכן כפרו בסמכות שלו לשפוט אותם. הם לא שללו את סמכותו לשפוט בבריטניה. הם לא כפרו בזכותו לשפוט אזרחים בריטיים. הם כפרו בסמכותו לשפוט יהודים בא"י, בשל היותו כובש זר. כל מלחמתם נועדה להביא להקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י, שבה פרלמנט עברי, בית משפט עברי, שבה אזרחי המדינה יבחרו פרלמנט שלנו, ממשלה שלנו. הם חלמו ולחמו והקריבו את חייהם למען מציאות שבה יוכלו להתנגד לממשלה וידעו שהיא ממשלתם, לא לאהוב את המשטרה אך לדעת שהיא משטרתם – הם חלמו ולחמו על סמלי הריבונות וסמכות הריבונות שכולן שלנו, של מדינת ישראל העצמאית.

והנה, קבוצת בנות חצופות, במדינת ישראל הריבונית, מרשה לעצמה להתנהג כלפי מדינתה כאילו היא שלטון זר. התנהגותן היא כפירה בעיקר, כפירה בציונות. אין זו רק גישה אנטי דמוקרטית ואנטי ממלכתית, זו גישה אנטי ציונית קיצונית ביותר.

השואה אמורה היתה ללמד אותנו מהי משמעותם של חיים יהודיים נטולי ריבונות. היא לימדה את הלקח, שקיומה של מדינה יהודית ריבונית, מדינת ישראל, היא תנאי הכרחי לקיומו של העם היהודי. שלוש שנים לאחר השואה הוקמה מדינת ישראל הריבונית. כפירה בריבונות המדינה, אינה מסכנת רק את קיומה של המדינה, אלא את עצם קיומו של העם היהודי. זוהי תופעה שאי אפשר להפריז בחומרתה – זהו גידול פרא שיש לעקור אותו מן השורש.

אין להתייחס לכך בסלחנות, כאל משובת נעורים, תוך גילוי הערכה לנכונותן של הבנות לסבול למען אמונתן. אם לא תהיה אמירה ברורה ומוחלטת המוקיעה את ההתנהגות הזאת, היא עלולה לעורר הערצת מעגלים הולכים וגדלים בקרב הנוער, ולהתפשט כסרטן בגוף, עד אובדן שליטה.

הנערות הללו מלהגות ברטוריקה של נטורי קרתא; כן, אותה קבוצה אנטי ציונית שחבריה התדרדרו עד כדי חבירה לכנס הכחשת השואה של אחמדיניג'אד. בדרכן לבית המעצר, ליוו אותן מפגינות נוספות, ששרו את המנוני הכפירה של נטורי קרתא, אודות אי ההכרה ב"שלטון הכופרים" ובחוקיו. הן אומרות, בדיוק כמו "נטורי קרתא": "אין לנו בעיה להישפט לפי חוקי התורה, אבל החוקים כאן הם לא לפי התורה... אנחנו מאמינות שעם יהודי לא צריך לחיות לפי חוקי הגויים, אלא צריך ללכת לפי חוקי התורה... החוק של התורה מעל הכל, לא החוק של המדינה. החוקים של המדינה הם נגד התורה. לנו יש תורה וצריך לדבוק בה... אדם לא יכול להמציא חוקים שמנהלים את המדינה, רק הקדוש ברוך הוא. שיהיו שופטים אבל שישפטו על פי דין תורה...". "חוקי הגויים" הם החוקים שכנסת ישראל, שנבחרה בידי עם ישראל חוקקה. אפילו בקרב גויים גישת היהדות היא "דינא דמלכותא דינא", קל וחומר כשמדובר במדינת ישראל, בדמוקרטיה הישראלית. האנטי ממלכתיות הזאת מסוכנת, ולא בכדי נאמר בפרקי אבות "הווי מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את אחיו חיים בלעו".

ההתנהגות החמורה והמסוכנת של אותן בנות לא היתה מתאפשרת אלמלא הגיבוי שקיבלו ממורים והורים. סיפרה אחת הבנות ש"המורים והרבנים שלנו מצדדים במהלך שלנו". והנה דבריהם המצמררים של הורים. אמר מ', אביה של אחת הבנות בגאווה בלתי מוסתרת: "הבת שלי פייטרית"  ומוסיפה א' האם: "היא אכפתית, נלחמת".

הכפירה הזאת בציונות, היא בראש ובראשונה כפירה בציונות הדתית. על הציונות הדתית להיאבק נגד הרוח הרעה הזאת. לצערי, הנהגת הציונות הדתית נמנעת מיציאה חד משמעית נגד התופעה.

אך יש בין מנהיגי הציונות הדתית מי שעומדים בפרץ ואינם נמנעים מאמירה ברורה. כך למשל ח"כ אפי איתם, שאמר דברים כדורבנות בראיון ל"שישי בגולן": "בציונות הדתית ישנם חלקים שוליים, שמצליחים לייצר הרבה רעש בקריאות לאנטי ממסדיות ולאלימות... כך לא נוכל  לפתור בעיות. הם טועים... הפעלת כוח זה מרשם לאסון ברמה הלאומית... לשיטת האלימות, כדי לשנות החלטות כנסת או ממשלה, נצטרך לצאת למאבק אלים ביותר, שבו לא יהיו לא מנצחים ולא מנוצחים, אלא רק מפסידים. זה יהיה מאבק שייגמר עם דם יהודי על הידיים, מה שיהפוך את הציבור הדתי לאומי לפסול לדורות. מדובר בחציית קווים אדומים שיהפכו אותנו למוקצים מהשתתפות בהנהגת המדינה. הציונות הדתית נמצאת היום בצומת דרכים שבו היא חייבת להכריע – האם היא בונה מערכת פוליטית חדשה, אפקטיבית, שמשפיעה בפועל בכלים הדמוקרטיים הלגיטימיים, או שהיא הופכת לכת שולית, נרגנת ומודרת, שאיננה מסוגלת להעביר את המסר שלה לרבים... מאזני אימה לא יהיו אלה שיגרמו למדינת ישראל להימנע מיישום החלטות. גוש קטיף קוראת לנו להתפכח ומי שדוגל באלימות, כלל לא ברור שיהיה מסוגל לעצור את האסקלציה ברגע הנכון... ההכרעה – רק באמצעות הכנסת ולא בשום אמצעים אחרים. בטח שלא באמצעות כוח ואלימות".

מסריו של איתם חשובים ביותר. איתם לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. הוא נאבק לפני ההתנתקות נגד הסרבנות (שהכפירה במדינת ישראל, מוסדותיה וחוקיה היא התוצאה

הישירה שלה), הביא לניטרול דו צדדי של גוש קטיף מנשק בעת העקירה, היה בין מונעי הפיצוץ המסוכן בכפר מיימון. איתם יודע היטב שקל יותר למנהיג להיות דמגוג, פופוליסט ומשלהב יצרים, אך זוהי מנהיגות שווא. מנהיגות אמת היא מנהיגות המייצגת אחריות לאומית, ולעתים עליה להתייצב מול הציבור שלה, בשעותיו הקשות ביותר, כשהוא נסער וכואב, לעמוד בפרץ ולהיות הבוגר האחראי.

שניים – מאותו הכפר. ההבדל בין מ' המסית את בתו להיות "פייטרית" נגד מדינת ישראל לבין אפי איתם, מנהיג הקורא לאחריות לאומית, הוא ההבדל בין ציונות לאנטי ציונות, בין דמוקרטיה לאנרכיה, בין קיום המדינה לחורבנה. אין לי ספק שרוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי מאמין בדרכו של איתם. הבעיה היא, שהקפיצה האובססיבית לעבר כל מיקרופון ומצלמה מזדמנים, המאפיינים את מ' ושכמותו, לעומת עודף ריסון עצמי ורצון "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בפרהסיה" המאפיין רבים בציבור הדתי לאומי, יוצרים רושם מעוות כאילו גידולי הפרא האנטי ציוניים מייצגים את הציבור הדתי לאומי. אם הציבור הדתי לאומי לא ילחם מלחמת חורמה נגד גידולי הפרא, זו עלולה להיות נבואת חורבן שתגשים את עצמה. 

"שישי בגולן"