הבלוג של אורי הייטנר

לפני כשלושה חודשים, פרסמתי בטור זה את המאמר "המשפחה במרכז", בו הבעתי דאגה מדברים שקראתי אודות הקבוצות השיתופיות, שבהם הוצגה ריאקציה לרעיון המשפחה והמשפחתיות. ראיתי לנכון להביע את הדאגה, דווקא משום אהדתי ואהבתי למפעל הקבוצות השיתופיות, בו אני רואה את הלפיד של רעיון הקיבוץ, המבטיח את המשך קיומו, בתקופה שבה מרבית הקיבוצים הקיימים מוותרים על קיבוציותם ונוטשים אותה. אני מאמין שעתידן של הקבוצות השיתופיות, כמו עתידו של הקיבוץ השיתופי, מותנה במידה רבה במקום שתתפוס בו המשפחה.

בטוקבק למאמר, כתב יואב: "נמאס כבר שכל מי שמחזיק איזה עט בידו מטיף לי מוסר ונכנס לי למיטה. יאיר שלג כאורי הייטנר נזעקים למשמע הפקרת המשפחה. אפשר לחשוב כבר איזה מוסד מוצלח הוא המוסד הזה. אחוזי גירושין מרקיעי שחקים, אלימות ורצח במשפחה, וסתם ויתור על האושר והאהבה לטובת 'שלום בית'. הגיע הזמן שמישהו ידון במידת 'הצלחת' המודל המשפחתי המהולל. זה כבר מתחיל להשמע כמו מסע צלב של הוותיקן כנגד ה'חוטאים'".

איני מכיר את יואב, ואיני יודע אם הוא שייך לקבוצות השיתופיות, או שסתם מדובר בקורא שעמדתו כלפי מוסד המשפחה שלילית. מכל מקום, ראיתי לנכון, בעקבות הטוקבק והעמדה שהובעה בו, לחזור לנושא, בו אני רואה חשיבות רבה – מקומה של המשפחה בקיבוץ.

****

בניתוח המשבר שהוביל להפרטת הקיבוצים, נהוג להציג את ביטול הלינה המשותפת והמעבר ללינה משפחתית, כאבן דרך במסע ההפרטה והתפרקות השותפות.

אכן, הנהגת הלינה המשפחתית היתה אבן דרך חשובה בתולדות התנועה הקיבוצית, ואכן, מבחינה כרונולוגית ניתן לראות בה שלב בדרך ההפרטה, אך אני רואה זאת בצורה הפוכה. בעיניי, הקולקטיביזם הקיצוני, שהלינה המשותפת היתה שיאו, הוא שגרם לריאקציה של חברי הקיבוצים כלפי הרעיון השיתופי. המעבר ללינה המשפחתית היה צעד הכרחי, שביטא את הריאקציה הזו, אולם הוא נעשה מאוחר מידי ולכן לא היה די בו כדי לעצור את נטישת הרעיון. המשבר הכלכלי של שנות ה-80 העצים את משבר האמון של חברי הקיבוצים ברעיון, והוביל למהלכי ההפרטה. אני מעריך, שאלמלא הלינה המשותפת, שקשה להאמין איך החזיקה מעמד עשרות שנים, ואלמלא ביטויים נוספים של טוטליטריות קולקטיביסטית בקיבוץ, הרעיון השיתופי היה הולך מחיל אל חיל והתנועה הקיבוצית היום היתה גדולה וחזקה מאוד.

חלוצי תנועת העבודה נהגו לומר, בראותם את עצמם כמחוללי מהפיכה בעם היהודי: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא". על אותו משקל, אנחנו יכולים לומר "במשפחה לקינו, במשפחה נירפא". הגישה השגויה לנושא המשפחה היתה אחת המחלות הקיבוציות הקשות ביותר. אני מאמין, שדווקא קיבוץ שיתופי עשוי להיות מופת להעמדת המשפחה במרכז הקהילה..

****

הלינה המשותפת בקיבוצים לא נוצרה כתוצאה מהחלטה אידאולוגית, אלא כתוצאה מכורח כלכלי – קיומי. בתנאי המחיה הקשים, שבהם חיו החלוצים חיי דלות באוהלים מרופטים, נבנה מבנה אבן אחד שיועד לילדים, כדי למנוע תמותת תינוקות ולהבטיח את המשך החיים, וכך נוצרה הלינה המשותפת. הבעיה היא, שהכרח בל יגונה זה, הפך בדיעבד לאידאולוגיה חינוכית, של החינוך המשותף.

אי אפשר היה להכניס את הלינה המשותפת בדיעבד למבנה אידאולוגי, אלמלא היתה לכך מלכתחילה תשתית רעיונית. החלוצים שהקימו את הקיבוצים, מרדו במוסד המשפחה, בו הם ראו אורגן בורגני שמרני שאבד עליו כלח. בקיבוצים הראשונים של "השומר הצעיר" הרעיון הזה היה חזק במיוחד. בקובץ "קהיליתנו", בו כתבו חברי ביתניה עלית את הגיגיהם, הגותם, לבטיהם ומאווייהם, הם דיברו על "העדה", כתחליף למשפחה. התא נושא התרבות החדש, הוא העדה, קבוצת הרעים, המבוססת על קשרי רוח ולא על קשרי דם. הסופר יהודה יערי, ממנהיגי הקבוצה ומאנשי התרבות והרוח הבולטים בעליה השלישית, ראה כמודל, כתחליף למשפחה, את ישוע ותלמידיו, שהיו "לא רק משפחה רוחנית הקשורה במקום ובאופן חיים מסוים ומשותף – הם היו אנשי הברית, חבר אנשים ושליחים, הקשורים ברעיון אחד של תעודה, של תנועה משיחית... ברצינות אגיד לכן: אנוכי חולם עתה על מין משפחה רוחנית 'נודדת' שתהא עוברת ממקום למקום ותזרע בלי הרף את גרעיני הרעיון המשיחי. משפחה רוחנית של אנשי הברית והתעודה" ("קהיליתנו", עמ' 96-97). עורך הקובץ, הסופר והמחזאי נתן ביסטריצקי, חבר הקבוצה, כתב ב-1921 בין השאר: "נפול נפלה המשפחה. ותשאיר לנו אוסף זכרונות מיותמים, געגועים עקרים, הרהורים פורחים. מחנה של עופות לבנים-נוגים מלוונו בחשכת לילנו: הסנטימנטים. היהודי הצעיר הנהו כיום הזה הטיפוס היותר רגשני שבכל התרבות הנוכחית. כי לאחרים עוד נשארו מחוץ למשפחה כמה סורוגטים, שנשתמרה בהם מקצת מן החיוניות הארוטית. אולי לא מקרה הוא שהטיפוס העז, הכובש, שבתרבות האירופית שוטם את היהודי הצעיר, ואולי גם בז לו לא מעט: הוא חש בו את הסכנה לתרבות; הוא מרגיש אליו רחמים. בזה יעוד העברי הצעיר: להדביר את הסנטימנטלות שבו; מלחמה אכזרית לו ברגשנות עד רדתה. וכאן נפגש ייעודו באופן היותר ממשי עם יעוד התרבות של היום. נפול נפלה המשפחה" (שם, עמ' 167-168). מדהים לקרוא היום דברים כאלה, שיש בהם יותר מקורטוב של הבנה לאנטישמיות.

בדגניה א', אם הקבוצות, לא הונהגה מעולם הלינה המשותפת, אולם האידאולוגיה שבבסיס הלינה המשותפת קנתה שבת גם בקבוצה זו. כתב יוסף בוסל, ממנהיגי הקבוצה: "רעיון הקבוצה נתקל כעת בהתנגדות רבה בתוכנו. הסיבה העיקרית היא הנטיה לעשות את הילד לרכוש פרטי, לקלסתר פניהם של האב והאם. אנחנו, המתנגדים לשלטון, רוצים בשלטון ביחס לילדינו. בכל חיינו מכניסים אנו קומונה, ובחינוך אנו סותרים אותה. אם נניח שילד הוא רכוש פרטי, וכישרונות גם הם רכוש פרטי – לאן נגיע? החיים יכניעו אותנו באופן כזה... רעיון הקבוצה הוא כולו חידוש. כל חיינו החילונו חיים חדשים משותפים במובן חברות ובשחרור האישה בחברה. הילדים הם רכוש כללי, וחינוך כללי אנחנו צריכים לתת להם" ("כאן על פני אדמה" ע' 82).

עצם ההתייחסות לילדים כרכוש, פרטי או ציבורי, מקוממת. הרעיון שבבסיס דברי בוסל הוא שהאחריות על חינוך הילדים והטיפול בהם אינה צריכה להיות של ההורים אלא של הקבוצה. זאת, בשם תפיסה אנרכיסטית, הרואה במשפחה "שלטון" על הילדים, בעוד הקבוצה אמורה לשחרר את הילדים מן השלטון הזה...

ועוד שלוש עדויות שעשויות להאיר על התופעה. החבר רייזנר מבית אלפא מספר: "בבית אלפא היה ניסיון לבטל את חדרי המשפחה. בצריף אחד הסירו את המחיצות. נכנסו לגור בו יחדיו משפחות ורווקים. לא מתוך מחסור בשיכון, אלא מתוך שכנוע אידאולוגי שיש לטשטש מחיצות. הניסיון ארך מספר חודשים, ואח"כ חזרו לחדרי משפחה נפרדים" (שם, ע' 181). החברה הורביץ מקיבוץ גבע מספרת: "בגבע היה נהוג הרבה שנים שבני זוג לא היו באים יחד לאכול. אפילו אם הזדמן ללכת יחד, לא היו נכנסים יחד. מה זאת אומרת? האם אני צריכה לאכול איתו, האם אני צריכה לדאוג לו? דברים כאלה. לא. חשבנו שאנחנו מתחילים חיים חדשים, צורת חיים חדשה. אמנם לא חשבנו שאפשר כל פעם להחליף את הבעל או את האישה. אבל חשבנו שאנחנו פורצים את החוק ואנחנו לא צריכים להתחתן. היה חבר אחד שתמיד הרגיז אותי. הוא היה אומר – הבת היא לא שלך, היא של הקבוצה. הילדים צריכים להיות של הקבוצה. הרי אנחנו התנגדנו לכל המסגרת; רצינו לבנות חיים לגמרי אחרים, בלי עניינים פרטיים" (שם, ע' 184). מספרת חברת כפר גלעדי: "כשהתקרבו ימי ללדת את יעל, היה ברור לי כמו לכולם שאין לי רשות לתת לה שם כרצוני. הילד היה שייך לקיבוץ, והקיבוץ צריך לקבוע את השם. לבית החולים הביאו לי שתי אלטרנטיבות מטעם הקיבוץ: יעל או תמר. לא כפו עלי הר כגיגית, חס ושלום, אלא כפי שאתם רואים השאירו את זכות הבחירה לי, מכאן שהליברליזם שרר אצלנו בכל. בחרתי בשם 'יעל' ואת 'תמר' השארתי ללאה. כשרציתי לטייל אחרי יום עבודה עם בתי, הייתי חייבת לצאת עם כל חמשת הילדים שהיו כבר אז בקיבוץ. אסור להפלות בין ילד לילד. אם לטייל – אז עם כולם" (שם, ע' 189).

****

אני חש הערצה עצומה לחלוצים שיצרו את המהפכה הציונית, שייסדו את היצירות החברתיות הנפלאות כמו הקיבוץ והמושב, אך כגודל גדולתם, כך גודל טעויותיהם. והגדולה שבטעויותיהם היתה ההתייחסות למשפחה.

מתנגדי הרעיון השיתופי, נוהגים לומר שהוא מנוגד לטבע האדם. אני מתקומם נגד טענה זו, כיוון שאני סבור שמותר האדם מן הבהמה, הוא התרבות. התרבות היא היכולת של האדם להתגבר על טבעו. בטבע האדם יש הרבה אגואיזם, חמדנות, רדיפת בצע, אלימות ויצר הרע למינהו. התרבות מעדנת את האדם ויוצרת אצלו עכבות מוסריים וערכיים המאפשרים לו להתגבר על היצר. רעיונות השוויון, השיתוף והערבות ההדדית, עליהם מבוסס הקיבוץ, הם שיא היכולת של האדם להתגבר על יצריו הטבעיים השליליים, ולכן אני רואה בקיבוץ את פסגת התרבות האנושית.

הלינה המשותפת מנוגדת לטבע האדם. הרצון של האדם לגדל את ילדיו ולקיים חיי משפחה הוא טבעו. אולם בניגוד ליצרים אותם ציינתי קודם, זהו טבע חיובי, והניסיון לשבור אותו שגוי מעיקרו. המשפחה היא הביטוי העליון לסולידריות אנושית, לאחריות, לערבות הדדית אמיתית, לשיתוף של ממש, לאלטרואיזם. הערכים האלה הם גם הערכים עליהם מבוסס הרעיון הקיבוצי. אולם הניסיון של הקיבוץ להשתית את מהפכתו, שנועדה להרחיב את הערכים המשפחתיים האלה לכלל הקהילה, על שבירת מוסד המשפחה, היה רעיון עוועים, בלתי מוסרי, חסר סיכוי ושגוי מעיקרו.

חברה המנסה לבסס את הקהילה במעמד של משפחה מורחבת ולבסס את הקהילה על האלטרואיזם המאפיין משפחה – מן הראוי שתקדש את המשפחה כליבת הקהילה, תטפח אותה, תפאר את ערכיה. כוחה של קהילה חזקה נובע מהיותה מבוססת על משפחות חזקות ומאושרות, ולא על צמצום ערך המשפחה ודחיקתה אל שולי ההוויה ואף אל מחוץ לשוליים.

 "שווים"