מאבקו של שר המשפטים דניאל פרידמן נגד המשפטיזציה של מדינת ישראל הוא צודק וראוי. אני סבור שדרכו לוחמנית וקיצונית מידי, ולכן פחות אפקטיבית, אך הרעיון הוא נכון – המשפטיזציה מעקרת ומסרסת את החיים הציבוריים הדמוקרטיים במדינת ישראל, ולכן נזקה רב.
ביטוי אחד של הנזק, הוא הפוליטיזציה של בית המשפט העליון. התערבותו של ביהמ"ש בסוגיות פוליטיות ומדיניות, והצגת דעה פוליטית כאמת משפטית אובייקטיבית ומכאן – דה-לגיטימציה לדעה הנגדית, פוגעת הן בהליך הפוליטי והדמוקרטי התקין, והן במעמדו של בית המשפט העליון. מאחר ובית משפט חזק הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה תקינה ולמדינת חוק מסודרת, הרי שהאקטיביזם השיפוטי המכרסם באמון הציבור בבית המשפט, מכרסם בשלטון החוק בישראל. לכן, אף שיש המציגים את הפעולה לדה-פוליטיזציה של בית המשפט ולאיזון האקטיביזם השיפוטי וצמצומו כפגיעה בבית המשפט, למעשה מדובר בצעדים שיחזקו אותו.
אולם למשפטיזם יש פן נוסף, שלילי אף יותר – הפגיעה בנורמות הציבוריות. הריצה למשטרה ולבית המשפט בכל מקרה של התנהגות בלתי נורמטיבית ובלתי הולמת של איש ציבור, סרסה את השיח המוסרי, הערכי והנורמטיבי והמירה אותו בהתדיינות פלילית. במציאות זו, איש ציבור שיצא זכאי בדין או שלא היתה תשתית ראייתית להגיש נגדו כתב אישום, סיים את ההליך כצדיק, גם אם דבק בו רבב והתנהגותו היתה מושחתת. אפילו המושג קלון הפך למושג משפטי, וכאשר בית המשפט הגדיר מעשה פלילי שבו הורשע השר רמון ככזה שאין בו קלון, נסללה הדרך לקידומו של השר המורשע. האמת המשפטית אינה בהכרח האמת האמפירית. די בכך שאי אפשר להוכיח אשמתו של אדם ואת כוונתו הפלילית, כדי שמבחינה משפטית הוא יהיה זכאי. אך אין זה מן הנמנע, שהתנהגותו אינה ראויה, או אף ראויה לגנאי מן הבחינה הציבורית והמוסרית. מציאות זו פוגעת בטוהר המידות, וגם אם היא נובעת מרצון כן להלחם בשחיתות, בפועל היא מעודדת שחיתות.
פרשת מצגר, הרב הראשי לישראל, יצרה הזדמנות להחליף את השיח המשפטי בשיח ציבורי מוסרי. נגד הרב נפתחה חקירה על קבלת טובות הנאה מבתי מלון בהם התארח ללא תשלום. בחקירה, לא נמצאו די ראיות כדי להעמידו לדין, וטוב שכך – הסכמה לאירוח חינם אינה ראויה לדין פלילי. אולם מבחינה ציבורית, זו התנהגות שאינה מעידה על נקיון כפיים ועל רמה מוסרית נאותה, מצד אדם נישא מעם, הנושא בתפקיד רוחני וחינוכי שאמור לשמש דוגמה ומופת. הדברים שעשה, הניסיון לטשטש זאת בחקירה והעובדה שהאיש שיקר בחקירה, כפי שקבע היועץ המשפטי לממשלה, אותו יועץ שהחליט שלא להעמידו לדין, פוסלים את האיש מלכהן בתפקידו הרם, ובוודאי שפוסלים אותו מלשבת בבית הדין הרבני העליון.
והנה צוות בראשות שר המשפטים החליט להתעלם מהמלצתו של מזוז להתפטרותו של הרב ואישר את המשך תפקידו וישיבתו בבית הדין. בכך שיחק פרידמן לידי האקטיביזם השיפוטי, כיוון שהוא חיזק את ההנחה שאין היום שיניים לשיח מוסרי בחברה הישראלית, מה שמחזק דווקא את חיפוש הסעד המשפטי לצורך המלחמה בשחיתות. בהחלטה זו, הבקיע פרידמן גול עצמי לקו אותו הוא מנסה להוביל.
****
ההחלטה של הוועדה בראשות פרידמן בנוגע למצגר בעייתית משני אספקטים נוספים – היא מנוגדת לערך הדוגמה האישית אותה אנו דורשים מהמנהיגות, והיא פוגעת פגיעה קשה במעמדה של הדת בעיני הציבור הישראלי.
בימים בהם בית המקדש היה קיים, שיאו של יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, היה כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים. הכהן הגדול היה האדם היחיד שמותר היה לו להכנס לקודש הקודשים ורק יום אחד בשנה הדבר מותר לו. תפקידו של הכהן הגדול בקודש הקודשים היה לכפר על עוונות ישראל. זוהי ההתגלמות העליונה של המושג שליחות ציבורית.
על פי המסורת, הכהן הגדול לבש בגד חלק, ללא כיסים וללא קפלים, על מנת שאיש לא יחשוד בו שהסתיר בין כפלי בגדו כסף שאינו שלו. נשאלת השאלה – אם אין אמון בשליח הציבור, אם הציבור חושד בו מראש עד שהוא נדרש להוכיח בעצם לבושו את נקיון כפיו, מה משמעות היותו של האדם שליח ציבור?
הדרישה הזאת מהכהן הגדול אינה מבטאת חשד. זו הדרישה לכך ששליח הציבור הנישא מעם, יהיה נקי מכל חשד. הצדק צריך גם להראות, ויש לפעול באופן אקטיבי לכך שלא ידבק בו רבב, ואף לא צל צלו של חשד.
במשנה (מסכת שקלים פ"ג משנה ב') מתוארת כניסת הכוהנים, בשלושה מועדים במהלך השנה, ללשכה מיוחדת בבית המקדש, שבה היתה מונחת תרומת מחצית השקל, שכל יהודי נתבע לתת פעם בשנה (בראש חודש אדר). על הכוהנים הללו, שליחי הציבור, נכתב:
"אין התורם נכנס... לא במנעל ולא בסנדל... שמא יעשיר, ויאמרו 'מתרומת הלשכה העשיר'. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום". והרי בתורה נאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר ל"ב כ"ב).
פנחס קהתי מפרש זאת: "שלא יחשדו הבריות שגנב שקלים מן הלשכה והחביאם שם", כלומר, שלא יחשדו שגנב והסתיר בנעליו מן השקלים שבלשכה.
מן הראוי שנאמץ נורמות אלו כלפי אישי ציבור בימינו, ובוודאי כלפי מנהיגים רוחניים. והנה, האיש המתיימר למלא את תפקידם של הרב קוק, הרב הרצוג והרב גורן הוא איש הגורר עמו קופה ענקית של שרצים. זוהי ציניות ממדרגה ראשונה. אם אין זה חילול השם, חילול השם מהו?
יתכן שהרב מצגר הוא גדול בתורה, אולם דרך ארץ קדמה לתורה. אדם שאינו בעל מידות מוסריות הנושא בתפקיד של רב, לא כל שכן רב ראשי, גורם נזק נורא למעמד הרבנות ולהתייחסות הציבורית לדת וליהדות בכלל.
אילו נתפס הרב מצגר אוכל טריפה או מחלל שבת, הוא לא היה נשאר יום אחד בתפקידו. אולם משהוא נכשל בעבירות שבין אדם לחברו, שבין אדם לציבור; בעבירות של דרך ארץ, הוא נשאר בתפקידו. ולאן נוליך את החרפה?
* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי
http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=3216&CategoryId=112
בבלוג זה
בכל הבלוגים
