הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "מיהו צדיק", בו תיארתי את הסיפור ההירואי של הקמת קיבוץ גן שמואל, הזכרתי שבמשך מספר שנים נתפסה הנקודה בידי קבוצת פועלים "אולם המקום ננטש ובמחלקת ההתיישבות של הסוכנות החליטו שאין טעם עוד להתעקש על המקום, שתנאי המחיה בו קשים ובלתי אפשריים, ויש למחוק אותו ממפת ההתיישבות".

התעקשותם של החלוצים ששבו לנקודה שננטשה בשל התנאים הבלתי אפשריים, הוא סיפור של גבורה חלוצית ונחישות ציונית ממדרגה ראשונה. אולם חוששני, שברצוני להעלות על נס את הקבוצה שיישבה את המקום מחדש, עלול הייתי ליצור רושם מוטעה לגבי אותה קבוצת פועלים שנטשה, בסופו של דבר, את גן שמואל. האמת היא, שגבורתה של אותה קבוצה אינה נופלת משל הקבוצה שחידשה את ההתיישבות, ובוודאי שאין היא ראויה לגנאי. במאמר זה, אספר את סיפורה של אותה קבוצה, כפי שתואר בידי חבר הקבוצה א.מ. קולר בספר העליה השניה, במאמר "דרך הייסורים של יישוב אחד" (כל הציטוטים לקוחים ממאמר זה).

סיפורה של הקבוצה מתחיל במושבה רחובות. קבוצה של חלוצי העליה השניה, אנשי "השומר", שעבדה ושמרה ברחובות במשך מספר שנים והשתלבה היטב בחיי המושבה, הסתבכה בתקרית ביישוב, בשנת תרע"ג, 1913. שומרים יהודים, חברי הקבוצה, תקפו מספר גנבים ערבים באחד הכרמים ובהתנגשות זו נהרג ערבי. ערביי הסביבה התארגנו לנקמת דם ותקפו את המושבה. השומרים, ועמם פועלים ואיכרים, התארגנו להדוף את ההתקפה. שניים מחברי "השומר" נהרגו בקרב. איכרי המושבה כעסו על אנשי "השומר" אשר "בגלל אשכול ענבים הביאו צרה על המושבה" וגרשו אותם ממנה. השומרים החליטו שלא יעבדו עוד כשומרים באחת המושבות, אלא יקימו משק פועלים עצמאי. אחת הקבוצות שהתארגנו, הגיעה ליער חדרה, אל מטע האתרוגים "גן שמואל" והתיישבה בו. היא מצאה תמונה עגומה ומייאשת – "משק מטעים חרב ומסביב לו ביצות וקדחת ושכנים עזי נפש. 'אך אנחנו נחדש, נבנה וניצור. בעבודה נהפוך את הקללה לברכה'".

עשרה חלוצים יישבו את המקום – תשעה בחורים ובחורה אחת. כל עומס העבודה והשמירה הוטל על הקבוצה הקטנה הזאת. "כשלא הספיקו אנשים לעבודה, היו שני החברים השומרים בלילה עובדים ביום. ולהיפך, בשעת הצורך היו חברים שעבדו כל היום שומרים בלילה. וראה זה פלא: לא ידענו ליאות. מלאים מרץ יצאנו בבוקר ומתרוננים שבנו בצהרים ובערב אכלנו ברננה את לחמנו".

אולם לאחר זמן קצר החלו הצרות – הצקות והטרדות של השכנים הערביים. פריצות וגניבות כמעט מידי לילה, מה שחייב את תגבור השמירה, ולעתים הקפצה של כל הקבוצה להגן על יישובם. ההצקות הלכו וגברו, התקיפות החלו להתבצע גם בשעות היום, השלטונות התורכיים גילו אדישות והקבוצה הקטנה נאלצה להקדיש חלק ניכר ממרצה וזמנה לשמירה ולתיקון הפרצות בגדרות. עובדה זו והדאגה לעתיד המקום, פגעו קשות באווירה. באחד הלילות, בחסות הרוח והגשם, נערכו מספר התקפות על היישוב, ובהן נהרג החבר רוזלר, החלל הראשון בין חברי הקבוצה הקטנה.

מקרה מוות זה היה הראשון בסדרה של אסונות שפקדו את הקבוצה. זמן קצר לאחר מכן חלה חבר אחר, דב קופל מלאכי, בשחפת ומת. מעט לאחר מכן שלחה החברה תמר ברנשטיין יד בנפשה. "מתוך כאב וייסורי נפש גדולים נמשכה העבודה כבראשונה".

המצב הביטחוני קצת נרגע, אך בבוא הקיץ הותקפו המתיישבים ביתושים נושאי נגע הקדחת, מרביתם חלו, אך המשיכו לעבוד חרף מחלתם כל עוד יכלו. אולם החבר מנחם ברלינר נפטר מן הקדחת, הקורבן הרביעי מתוך קבוצת העשרה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלצו חלק מהפועלים לצאת לעבודות ציבוריות במצוות השלטון התורכי. חברים נוספים נאסרו. לקבוצה הצטרפו פועלים חדשים, שגורשו בידי השלטון התורכי ממרכז הארץ, אך הקבוצה התפוררה, ואחרי התאבדותו של חבר נוסף, יארובסקי, חדלה להתקיים.

יש לציין שהגורל המר רדף את חברי הקבוצה גם לאחר התפזרותה, עוד חבר התאבד ועוד שנים מתו בקדחת.

אכן, הקבוצה נטשה את הנקודה, אך עצם ישיבתה בה היתה מסכת של גבורה ונחישות, של נכונות לשלם מחיר כבד למען הרעיון. הקבוצה לא החזיקה מעמד זמן רב, אך היתה חוליה חשובה בשרשרת הציונית, מחיבת ציון של הרב מוהליבר שתלמידיו נטעו את המטע לזכרו ותלמידי הרב שהקימו את עקרון, ועד חלוצי העליה השלישית שחידשו את היישוב והקימו את קיבוץ "השומר הצעיר". החלטת המוסדות לסגור את גן שמואל, בשל התנאים הבלתי אפשריים להתיישבות במקום, היתה החלטה רציונלית בהחלט. אולם מסכת הגבורה והקורבן של קבוצת חלוצי העליה השניה, היא שנתנה את הטעם והמוטיבציה לממשיכיהם להתעלם מההחלטה, לדבוק במקום ולהקים בו יישוב לתפארת.

* " שישי בגולן"