כשהייתי נער, היה לי חלום. חלמתי שחבריי לשכבת "ארבל" בצופי ר"ג ואני, נעלה על גבעת טרשים קרחת, ובעשר אצבעותינו נבנה קיבוץ חדש, שיהיה חברת המופת האולטימטיבית. באמצע כיתה י"א, ניתנה בידינו הבחירה ביעד ההגשמה. האפשרות של הקמת קיבוץ חדש לא היתה בידינו. נאלצנו להתפשר על הקרוב ביותר לחלום – הצטרפות לקיבוץ אורטל ברמת הגולן. ברמת הגולן – נפלא! אבל להצטרף לקיבוץ קיים? שהכל בו כבר מוכן? שכבר לא נוכל להטביע בו את חותמנו?
כשהגרעין שלי, גרעין "שיטל", הגרעין החמישי לאורטל, נוסד, הקיבוץ היה בן... שנה וחצי. כשהגענו אליו אחרי הצבא, הוא כבר היה קיבוץ "ותיק" בן שש.
נכון, לא עלינו על הר טרשים קרח. מכל חבריי לשכבה, אני היחיד שחי היום באורטל (מבין החברים בגרעין, נשאר גם צ'יקו). ואף על פי כן, אני יכול לומר בפה מלא, שהגשמתי ואני עדיין ממשיך לנסות להגשים את החלום. בפרספקטיבה מאוחרת, ברור לי שהאכזבה מכך שאיני שייך למייסדים מגוחכת. לא שייך למייסדים? שייך גם שייך.
ערב הסיפורים "מה הסיפור שלנו", התמקד ברובו בסיפורי ראשונים, על ימי בראשית בתנאי החלוציות של הקמת אורטל. רבים מהיושבים במועדון היו בני נוער וצעירים, בני הדור השני לאורטל. מה עבר בראשם לשמע הסיפורים? אין לי ספק שתחושה של גאווה על מעשי הוריהם. אך מעבר לכך, היכן הם עומדים היום בסיפור הזה?
תגובה טבעית לסיפורים כאלה, היא של "מה אני כבר יכול להוסיף במקום הזה, המקום המוכן, הבשל, הקיים. איפה אני יכול להטביע את חותמי?" למרות שלדור שני אין הרומנטיקה של "הר טרשים קרח", אני משוכנע שבפרספקטיבה נכונה, הדור השני הוא עדיין דור מייסדים. להיות דור שני, זה להיות חלוצים.
להיות דור שני להתיישבות חלוצית בפריפריה, זה לגדול בתנאים חלוציים, בקבוצות גיל זעירות וללא תנאים פיסיים נורמליים. נכון, אין זה מחיר מתוך בחירה של הילד, אלא מתוך בחירה של הוריו (ולעתים בצל תחושות אשמה של הוריו...). ובכל זאת – מה זה אם לא לינוק חלוציות? אף שהבחירה האישית היא ליבת החלוציות, אני מאמין בחלוציות כחוויה מעצבת מילדות, מעין קוד גנטי חלוצי, הצרוב בד.נ.א. של הדור השני. בבגרותו, ניתנת בידיו של נושא הקוד החלוצי הבחירה, האם לממש אותו.
היום השני של המהפכה קשה יותר מהמהפכה. לכאורה, זהו יום קטנות, של מעשים יום יומיים פשוטים, כמעט זעיר בורגניים, בניגוד ליום הגדול של המהפכה עצמה, עם סחרור הפסגות רווי האדרנלין והרומנטיקה שבו. הבוקר שלמחרת קשה יותר, אך לא פחות חשוב, מיום המהפכה, כיוון שהוא הקובע האם המהפכה תהיה אפיזודה חולפת או ראשית חדשה שיש לה המשך לדורות.
המפעל החלוצי של אנשי העליה השניה והשלישית עלול היה להיות אפיזודה חולפת, חסרת חשיבות, אלמלא היה לה דור שני מחוייב שנשא באחריות, ביסס את היישובים, יצר משק, הקים מערכת ביטחונית שאפשרה את קיום המפעל, שכמאמר המשורר היה מגש הכסף שעליו הוקמה המדינה. היצירתיות שנדרשה מהדור השני לא נפלה מזו של הוריהם, גם אם היתה פחות הירואית.
****
הניצוץ הקיבוצי שלי, נוצר בחוויות ילדות, של ביקורים בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן בו חיו דודיי. אף אחד מחמשת בני דודיי אינו חי היום בקיבוץ. אני, שגדלתי בעיר, בחרתי בחיי קיבוץ. איש מאיתנו לא המשיך בדרך אבותיו.
אני זוכר שיחה לפני למעלה מעשרים שנה עם בן דודי, בן גילי, שמיד עם שחרורו מצה"ל החל לבנות את חייו בעיר. הוא אמר לי, שבעצם הוא עושה בדיוק את מה שעשה אבא שלו. אבא שלו בחר בדרך חדשה משלו והגשים אותה, וכך בדיוק גם הוא עושה.
אין ספק שזו אמת. אבל זו אמת חלקית. אבא שלו עלה ארצה "לבנות ולהבנות בה". הוא בחר בדרך שכל כולה רק "להבנות בה". אבא שלו ניסה לעצב חברה חדשה ולבסס אותה על ערכים של צדק חברתי, להגשים השקפת עולם. הוא לא ניסה לעצב, אלא את חייו האישיים. נכון ששיפוטיות כזו אינה מקובלת היום, אך מה לעשות ואיני פוסטמודרניסט...
להיות חלוץ, זה למרוד בגרביטציה ובאינרציה ולסלול דרך חדשה. יש המציגים את הדור השני, כמי שהאינרציה משאירה אותו ביישוב שהקימו הוריו ואילו חיוניות יוצרת תוציא אותו החוצה. הטענה הזו נכונה כאשר מדובר בעזיבה לטובת יצירה חלוצית חדשה (כמו בני הגולן שהצטרפו להקמת נטור כיישוב משותף לחילונים ודתיים), אך דור שני הממשיך להקים את היצירה ההתיישבותית בה החלו הוריו, הוא דור חלוצי, בונה ויוצר, שאתגריו אדירים, לא פחות מאתגרי הוריו.
ולסיום – עוד משהו על דור ראשון והדורות שאחריו: "אברהם הוא המודל של המייסדים הגדולים, שכדי להקים את המפעל המונותאיסטי הגדול עצם את עיניו לכל עברו וכמעט לכל עתידו. כמייסד ענק הוא הכריע להפנות את כל כוחותיו למקום אחד – ל'אחד'. יצחק, לעומתו, מזכיר לי את הדור שלי, דור שלישי לחלוצים. קשוב לכל הקולות במלוא הרגישות כל הזמן, ואיננו מוכשר לבנות איזה דבר גדול מן היסוד. הכרעתו אנושית מאוד, אבהית ועדינה, ועיוורונו הוא כלי שרת של הכרעתו הבסיסית 'גם וגם וגם וגם'. אני אוהב ומוקיר את אברהם ואת יצחק ואת עיוורונם השונה כל כך זה מזה, ואת מפעלם. אני שייך לדור יצחק, ומכאן אפשר להסיק למה אפשר לצפות מהדור שלי ובעיקר למה אי אפשר לצפות ממנו. האם נוכל להצמיח אי פעם דור שימזג בין השניים, שיהיה גם מייסד מהפכן וגם קשוב לכל הקולות? נדמה לי ששילוב זה נחוץ לנו עדיין מאוד מאוד".
(שי זרחי, מתוך "סיפורי ראשית").
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
