הבלוג של אורי הייטנר

הביוגרפיה שכתבה אניטה שפירא על יגאל אלון, שבימים אלה אנו מציינים 28 שנים למותו, "אביב חלדו", היא חצי ביוגרפיה. היא מסתיימת לאחר מלחמת העצמאות.

הבחירה הזו של אניטה שפירא תמוהה. אין רומן מרתק מחיי אדם, ובוודאי מחיי מצביא, מדינאי ומנהיג כיגאל אלון. חלקו השני של סיפור חייו מרתק. אף שלא הגיע למעמד של מספר 1, הוא ישב לאורך שנים במרכז קבלת ההחלטות והיה שותף לעיצוב המדיניות של ישראל, בתחומי הביטחון והחוץ, החברה והכלכלה, החינוך והתרבות.

יתכן שתכנית אלון, אותה הגה בעיצומה של המלחמה, ואף שלא אומצה באופן רשמי היתה למעשה מדיניותה של ישראל בשנים 1967-1977, היא תרומתו הגדולה ביותר למדינאות הישראלית. אלון, שהאמין בכל לבו בזכותו של העם היהודי על כל א"י וחינך על שלמות הארץ, הבין בעיצומה של מלחמת ששת הימים, שבניגוד למלחמת העצמאות שבה השטחים שנכבשו בידי ישראל נשארו ריקים, הפעם השטחים מלאים במיליון וחצי פלשתינאים (אז). עוד בימי המלחמה הוא הגה את תכנית אלון, המבחינה בין חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, בהם ראה קלף מיקוח לנסיגה תמורת שלום, לבין חלקי א"י הריקים מפלשתינאים, אותם תבע ליישב ביהודים ולספחם לריבונות ישראל. אלון הציע פתרון מורכב למציאות מורכבת, ויישם את דרכו בהקמת התיישבות בבקעת הירדן, בגוש עציון ובגולן. הוא עצמו קבע את דירת השרד שלו ברובע היהודי בירושלים. היום, ברדידות ובשטחיות המאפיינת את הפתרונות היחצ"ניים של הימין והשמאל, לא נותר אלא להתגעגע למודל המדינאות שייצג אלון. איפה הוא ואיפה אולמרט, שבמשך 40 שנה היה בין ראשי המטיפים לשלמות הארץ, ובוקר בהיר אחד היתה לו "הארה", הוא הגיע למסקנה שכל חייו טעה והטעה וקפץ היישר אל הדרך ההפוכה, דרכה הקיצונית של מרצ.

הבחירה של אניטה בעייתית בעיקר מסיבה אחרת. בצעירותו, דרך כוכבו של אלון ודומה היה שדרכו סלולה באופן טבעי לפסגה הצבאית והפוליטית. דומה היה שהוא המנהיג האולטימטיבי, שיהיה הרמטכ"ל ואח"כ ראש הממשלה. אחרי מלחמת העצמאות, לא מומשה ההבטחה. בעיני שפירא, מאז החל לדעוך. העובדה שלא היה הרמטכ"ל, לא שר הביטחון ולא ראש הממשלה, הופכת בעיני שפירא את סיפור חייו ללא מעניין ולא רלוונטי ולכן היא בחרה לוותר על חקר תקופה זו.

גישה זו, על פיה נשפט אלון בעיקר על פי הצלחתו לממש את הפנטזיה הקרייריסטית במלואה, מתאימה אולי לרוח של הפוליטיקה הישראלית היום, אך זרה עד מאוד לדרכו של אלון. יתכן שזו הסיבה שלא הצליח להגיע למקום הראשון, ובכל זאת, דומני שגישתו מהווה אלטרנטיבה ראויה לאופי הפוליטיקה של ישראל בעידן אהוד את אהוד את ביבי.

אלון לא היה אדם נטול אמביציה פוליטית. הוא שאף להיות רמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה והאמין שהוא מתאים לתפקידים אלה יותר מיריביו. אולם הוא מעולם לא ראה בהגעה לפסגה מטרה המקדשת את האמצעים. הוא שמר על ערכיו, על האמת שלו ועל ערכי הסולידריות והחברות גם במרוץ לצמרת.

כך כתב אלון על האמביציה הפוליטית: "לא אכנס לשקילה מדוייקת של מניעי שליח הציבור. בדרך כלל הם מורכבים משלושה יסודות: מוטיבציה רעיונית, תחושת שליחות מטעם הציבור ולמענו ואמביציה אישית. איזון נכון בין שלושה מניעים אלה מבטיח מנהיגות מאוזנת. בשנים האחרונות גס ליבם של הבריות במושג 'צו התנועה'; אף היו שראו בביטוי זה צביעות והעדיפו את פניית המועמד: 'ראו מה טוב אני, בחרו בי'. אודה ולא אבוש, גם בעת הזאת רואה אני בצו התנועה, היינו – שליח שיש לו שולחים למען הגשמת מטרה משותפת, מניע חיובי יותר מאשר שאיפת היחיד להנהיג, אף שללא תכונת מנהיגות לא תטיל התנועה צו. נוכחתי לדעת, שהתחליף ל'צו התנועה' אינו בהכרח מנהיג טוב וישר יותר. ברוב המקרים הוא רק יותר קרייריסטי ומכור לפוליטיקה פרסונלית. ובאשר לאמביציה, ראוי כי גם זאת תסוייג לאמביציה אישית למלא תפקיד כראוי בשליחותו של רעיון, ולא כמניע להתבלטות ולפרסומת מוגזמת המשבשת שיקול דעתו של אדם".

כבר כאשר הדברים נכתבו, היה בהם יותר מקורטוב של ירחמיאליות, לא כל שכן בעידן ספינלנד המאפיין את הפוליטיקה הישראלית היום. אבל אני מתגעגע לירחמיאליות הזאת, שגם היום היא הסיכוי לא רק לפוליטיקה נקיה יותר, אלא גם למדינה טובה יותר.

את הדברים כתב אלון שלושה חודשים טרם מותו, כאשר התמודד מול שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה. סיכוייו מול המנגנון שבשליטת פרס לא היו גדולים, ובכל זאת, מועמדותו עוררה תקווה למנהיגות אחרת. אולם אלון נפטר בטרם ההצבעה. הסיכוי נמוג.

במאמר זה, תחת הכותרת "אתיקה בפוליטיקה" כתב אלון בין השאר: "אין להשלים אפילו עם מציאות חלקית ומקוטעת של פוליטיקה קלוקלת. האחריות הכבדה המוטלת על שכמם של אנשי ציבור, בין במישור הארצי, בין באזורי ובמקומי, אינה מתיישבת עם סגנון נלוז של מאבק פוליטי. המוסר הפוליטי הוא מוסר של אמצעים לא פחות מאשר מוסר של מטרות. מאחר שהפוליטיקה לעולם אינה תכלית לעצמה, אי אפשר להפריד בין השימוש המוסרי בעוצמה פוליטית למען השגת יעדים, לבין אתיקה של התמודדות על רכישת העוצמה... מעל לכל, אתיקה בפוליטיקה, היא אמת... האתיקה הפוליטית מחייבת, כי הפעולה הפוליטית תעשה בהדרכתה של השקפת עולם ערכית, המתורגמת ללשון הפרוגרמה ותכניות הביצוע... יש להימנע מפרגמטיות מופרזת הסוטה מעקרונות ובסופו של דבר מחטיאה את היעד, תרתי משמע. השקפת עולם איננה אפוא הסך הכל של שיקולים ומעשים פרגמטיים, אלא שצעדים פרגמטיים, ככל שהם הכרחיים, נועדים לשרת את השקפת העולם".

* "הקיבוץ"