הבלוג של אורי הייטנר

אבי שילון; "בגין 1913-1992"; הוצאת "עם עובד"; 2007. 535 עמ'.

מנחם בגין הוא אחד המנהיגים הבולטים ביותר בתולדות המדינה, אחד מראשי הממשלה המשפיעים ביותר. שש שנות כהונתו כראש הממשלה היו רוויי דרמות ושינויים, לטוב ולרע, שהשפעתם – לדורות. דרך החתחתים בה צעד עד בחירתו לראשות הממשלה, הופכת את סיפור חייו לדרמה של ממש. האופן בו ירד מן הבמה הציבורית, הופך את הדרמה לטרגדיה אמיתית. סיפור חייו של בגין הוא סיפור של טלטלות עזות, שאינן רק טלטלות אישיות, אלא טלטלות של האומה כולה. אך טבעי, שביוגרפיה של בגין תהיה ספר מרתק יותר מכל רומן.

15 שנים אחרי מותו, התפרסמה לראשונה ביוגרפיה מקיפה של בגין, ומן הסתם אין היא הביוגרפיה האחרונה שנכתבה עליו. אבי שילון, עיתונאי ועורך, עורך מדור המאמרים בעיתון "ישראל היום", היסטוריון צעיר בן 32, נטל על עצמו את המשימה הכבדה של כתיבת הביוגרפיה. גילו הצעיר והעובדה שזהו ספרו הראשון, מעידים על תעוזה רבה בעצם הבחירה באתגר.

הספר מתאר את סיפור חייו של בגין, מילדותו בעיירה בריסק שבליטא, ועד הסתגרותו ברח' צמח בירושלים ולאחר מכן ברח' גליקסברג בנאות אפקה שבת"א, עד מותו. הספר מתאר את צמיחתו של בגין הפוליטיקאי, הנואם והמנהיג בתנועת בית"ר בפולין, את מאסרו בכלא הסובייטי, את הפיקוד על האצ"ל והנהגת המרד של האצ"ל בשלטון הבריטי, את הקמת תנועת החירות והנהגתו אותה במשך 29 שנים עד עלייתו לשלטון במהפך הפוליטי ב-1977. בספר מתוארים משברי המנהיגות עמם התמודד בגין לכל אורך הדרך; הטענות הקשות על כך שנטש את חניכיו בפולין בראשית מלחמת העולם השניה בניגוד למנהיגי תנועות הנוער של תנועת העבודה. העימות עם קבוצתם של הלל קוק וערי ז'בוטינסקי בראשית שנות החמישים. התבוסה הקשה שכמעט ריסקה את מפלגתו בבחירות לכנסת השניה, שבעקבותיה החליט על פרישה מהחיים פוליטיים. המרד של שמואל תמיר, אהוד אולמרט, עמיחי פגלין וחבריהם בוועידת תנועת החירות ב-1966, שבעטיו התפטר מראשות תנועתו. המרד של עזר ויצמן בשנת 1972. הוא מתאר את המאבקים הציבוריים אותם הנהיג, כמו המאבק הקשה והאלים נגד הסכם השילומים, המאבק נגד הנסיגה מסיני ומעזה לאחר מלחמת סיני והמאבק למען התפטרות ממשלת גולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים. התמורות הפוליטיות אותן חולל בגין בדרכו לשלטון – הקמת סיעה של תנועת החירות בהסתדרות הכללית, הקמת גח"ל (גוש חירות ליברלים) בשנת 1965, ייזום ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים וההצטרפות אליה כשר, הקמת הליכוד ערב בחירות 1973 ומעל הכל – המסילות שסלל אל לבם של בני המעמדות הנמוכים בחברה הישראלית ואל עדות המזרח, שחוללו את המהפך והעלו אותו לשלטון. וכמובן, את שנות שלטונו הסוערות - ביקור סאדאת, חתימת הסכם השלום עם מצרים, הנסיגה מסיני ועקירת יישובי חבל ימית, הפצצת הכור העיראקי, החלת ריבונות ישראל על הגולן, המהפך הכלכלי והמשבר הכלכלי העמוק בתקופת שלטונו, פרוייקט שיקום השכונות, מערכת הבחירות הסוערת בשנת 1981 ומבצע "שלום הגליל" שהיה למלחמת לבנון הראשונה, שהביאה לסיומה הטרגי של הקריירה הפוליטית המרשימה של מנחם בגין.

****

 מנהיגות הינה אחת התופעות האנושיות המרתקות ביותר. מה הופך אדם למנהיג? מה גורם לאנשים ללכת בעקבות אדם, להאמין בו, להעריץ אותו? מה גורם להמונים להתמסר למנהיג ולהיות בעבורו כחומר ביד היוצר?

פירוש המילה כריזמה, ביוונית, היא מתת אל. אין ספק שמנחם בגין ניחן במתת אל זו. מה סוד הכריזמה שלו? מה באישיותו עורר את הערצת ההמונים, כמו גם את השנאה והסלידה כלפיו והפחד ממנו מצד ציבור גדול?

האתגר הגדול של ביוגרפיה טובה של מנהיג, היא היכולת לפענח את סוד מתת האל של מנהיגותו, לפצח את הקוד המסתורי הזה. האם הספר "בגין 1913-1992" מצליח לפענח את הסוד?

ספרו של אבי שילון הוא ספר מרתק, הנקרא בנשימה עצורה. שילון בורך ביכולת כתיבה מרשימה, ביכולת לספר סיפור והוא מספר היטב את סיפור חייו של בגין. שילון גם מספק תובנות מעניינות הנוגעות לנשוא ספרו, שיש בהן התמודדות מסויימת עם אישיותו המורכבת. אולם לא זו בלבד שאין הוא מצליח לפענח את הסוד, ספרו אף מעצים את התעלומה.

אדם המקדיש מספר שנים מחייו לכתיבת ביוגרפיה, חי במידת מה חיים כפולים – במקביל לחייו, הוא חי את חיי הדמות אותה הוא חוקר, אותה הוא לומד, עליה הוא כותב. אין הוא יכול להיות אדיש לדמות הזאת; בהכרח הוא מפתח כלפיה רגשות. הרגשות הללו אינן יכולות שלא להשפיע על הביוגרפיה. המוקשים הגדולים הניצבים בפני ביוגרף, הם הרגשות המשפיעים על המחקר.

מוקש אחד הוא אהבה המקלקלת את השורה. ביוגרפיה של חסיד, של מעריץ, עלולה להיות "סיפורי צדיקים" יותר מביוגרפיה מחקרית, ביקורתית. היא עלולה להיות מעין אוטוביוגרפיה שנכתבה בידי אחר – ספר אפולוגטי שמנסה להציג את גיבורו ככליל השלמות, להסתיר ולתרץ את כשליו ואת פגמיו.

מוקש אחר הוא שנאה המקלקלת את השורה. ביוגרפיה שנקודת המוצא שלה היא יחס של סלידה מצד הכותב כלפי הדמות עליה הוא כותב, עלולה להציג אותו בראי עקום, להשחיר את פניו ולעוות את דמותו.

אבי שילון לא בא מאהבה ולא מהערצה. שנאה או סלידה הם ביטויים קיצוניים מידי לתיאור יחסו לבגין. אולם עמדתו הבסיסית כלפי בגין משדרת עוינות וזלזול. העוינות הזאת מקלקלת את השורה.

אם האתגר הגדול של הביוגרפיה הוא פענוח סוד מנהיגותו של בגין, הרי שהגישה העוינת של שילון, מרחיקה את הקורא מפענוח הסוד. שכן אם בגין הוא דמות נלעגת, כפי שהיא מצטיירת בספרו של שילון, השאלה איך הוא הגיע למעמד העל אליו הגיע, מה בדמותו משך את ההמונים ואת הערצתם, קשה יותר להבנה.

גישתו השלילית של הכותב לנשוא מחקרו מתמתנת במהלך הספר. אולם תיאור התקופות המוקדמות של חייו, ספוג בלעג וזלזול. הזלזול הזה אינו מאפשר לקורא להבין, כיצד הצליח בגין לבנות את מנהיגותו.

בכל ביוגרפיה טובה, הפרקים על התקופה המעצבת של הגיבור הם משמעותיים לא פחות מתקופת השיא שלו, כיוון שבה נבנית דמותו ובה נסללת דרכו. בספר זה, הפרק החלש ביותר והבעייתי ביותר, הוא המתאר את צמיחתו כמנהיג בית"ר בפולין, מנהיגם של רבבות חניכים ופריפריית ענק של אוהדים, כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו.

בפרקים האלה מתואר בגין כלא יוצלח, כטרחן נלעג, כחסר כישורים, במידת מה גם כחסר דרך (אם כי מכושרו הרטורי יוצא הדופן לא יכול שילון להתעלם). אם כזה הוא תיאורו, היה על המחבר להסביר את הסתירה בין דמותו למעמד שרכש, עד כדי כך שניצח את מייסד התנועה ומנהיגה הבלתי מעורער זאב ז'בוטינסקי בכינוס העולמי של בית"ר ב-1938.

איך צמח בגין בבית"ר? האם הצטרף לתנועה ופתאום היה למנהיגה? מה הוא עשה בתוכה? אילו תפקידים מילא כחניך, כמדריך, כפעיל ומה היה מסלול צמיחתו והנהגתו? כל אלה אינם מתוארים. מתוארת העובדה שהוא נשלח להנהיג את התנועה בצ'כיה, ועובדה זו מוצגת כמעין הגליה של בגין, כדי שלא יפריע במרכז התנועתי האמיתי בפולין. ובכל זאת, במהרה הוא קיבל את הנהגת תנועתו בפולין. איך זה קרה? איך מיישבים את הסתירה?

הסתירה אינה מיושבת, וכדי לתרץ אותה, מנסה שילון להמעיט מחשיבות התפקיד של בגין בבית"ר, באמצעות ציטוט דברים שאמר בחקירתו בכלא הסובייטי לפיהם תפקידו היה רק לעבור ממקום למקום ולנאום. כמובן שדברים אלה נועדו להגן על עצמו בחקירה, ואין ללמוד מהם דבר וחצי דבר אודות משמעות מנהיגותו בבית"ר, ובוודאי לא אודות האופן בו הוא עצמו תפס את מנהיגותו.

גם תיאור מאסרו של בגין וחקירותיו בידי חוקרי האנ.ק.וו.דה. לוקה בעוינות המקלקלת את השורה. בגין לא ניחן ביכולות פיזיות, והביוגרפיה שלו אינה יכולה לתאר עלילות גבורה ושלל קרבות. אולם התמודדותו של בגין עם חוקריו היא סיפור גבורה מרשים ביותר. בגין הפך את חקירותיו לעימות אינטלקטואלי, אידאולוגי ופוליטי שניהל באמצעות חוקריו עם המעצמה הסובייטית, בימיה החשוכים ביותר, תוך לקיחת סיכון רב. בספרו "ימים לבנים", בהם תאר את תקופת שביו, תיאר בגין בפרוטרוט את חקירתו. התיאור נראה פנטזיונרי ומוגזם. אך כפי שמזכיר שילון בספרו, כשתיקי החקירות נחשפו לציבור הרחב, לאחר התמוטטות בריה"מ, התברר שתיאורו של בגין היה מהימן, והנוסח שכתב מן הזיכרון כעבור למעלה מעשור, היה קרוב מאוד לסטנוגרמה של החקירות.

עמידתו של בגין, אסיר נטול כל כוח, מול חוקרים שעוצמתם אינה מוגבלת, וניהול דיאלוג כשווה מול שווים, כמנהיג לאומי מול נציגי מעצמה, מעידה על עוצמה נפשית ועל אומץ רב. העובדה שחוקריו אפשרו זאת והשקיעו מאמץ אינטלקטואלי רב בעימות האידאולוגי האינסופי הזה, ונמנעו לחלוטין מכל גילוי של אלימות כלפיו, מעידה על הערכתם הרבה אליו ועל הכבוד הרב שהם רכשו לו.

אולם שילון מציג את בגין גם כאן כטרחן, המעיק על חוקריו בנאומים פאתטיים אינסופיים, וציטט אותם מכנים אותו תמהוני ("צ'ודאק"). הציטוט, אמנם, אוטנטי, אולם אין הוא מסביר את נכונותם ורצונם לנהל איתו את הדיאלוג הזה.

בכל דרכו הפוליטית התמודד בגין עם ביקורת והתנגדות. ביוגרפיה אמינה חייבת להציג את ההתנגדות, ואך טבעי שהיא אף תרחיב בתיאורה בשל היסוד הדרמטי שבה, החיוני לבניית הביוגרפיה. אולם בספר זה, תיאור ההתנגדות, ובעיקר – תיאורו כזלזול של המבקרים בבגין, והמשך תיאורו הנלעג של בגין, מקשים על ההבנה כיצד זה רכש את מעמדו.  

אם בגין היה עולה חדש תלוש מהווי הארץ ונלעג בעיני חברי מפקדת האצ"ל, מדוע הם לחצו עליו כל כך לקחת את התפקיד והמתינו עד שנאות לקחת על עצמו את התפקיד. ההסבר בדבר אי התאמתו הקיצונית של יעקב מרידור לתפקיד, ממש אינו מספק. אם הם זלזלו כל כך בהכרזת המרד שלו, מדוע הם ניהלו מאבק מזויין בשלטון הבריטי במשך ארבע שנים תמימות? ומדוע הם נשמעו לפקודתו כאשר הורה להבליג בתקופת ה"סזון" כדי למנוע מלחמת אחים, בניגוד לנטייתם הטבעית ולרצונם?

אם בגין היה כה פאתטי ונלעג בראשית דרכו הפוליטית והפרלמנטרית, ומנהיגותו היתה כל כך שנויה במחלוקת, מדוע כאשר נטל אחריות על תבוסת תנועתו בבחירות 1951, פרש מן החיים הפוליטיים ואף נסע לתקופה ארוכה לחו"ל והחל להתמחות במשרד עורכי דין, מפלגתו לא קיבלה את ההתפטרות, לא מינתה לו מחליף ומנהיגיה לא הרפו ממנו במשך חצי שנה, עד שחזר כדי להנהיג את המאבק בהסכם השילומים?

מדוע מפלגתו המשיכה ללכת אחריו "בארץ זרועת מוקשים", כהגדרתו, גם אחרי שמונה מערכות בחירות שבהן לא הצליח להביא את תנועתו לשלטון? למה כאשר הודיע על התפטרותו ב-1966 לא ניצלו את ההזדמנות כדי להפטר ממנו, אלא פנו אליו כילדים בחרדת נטישה אל אביהם?

אלו השאלות הגדולות שעליהן ביוגרפיה של בגין צריכה היתה להשיב. אולם לא זו בלבד שאין היא עושה זאת – דרך הצגתו מעצימה את השאלות.

מבחן המנהיגות הגדול ביותר של בגין, היה לאחר הסכם קמפ-דיוויד. בהסכם זה בגין ביצע תפנית של 180 מעלות מן הדרך לה הטיף כל חייו, ובה הוליך את חסידיו לאורך עשרות שנים באופוזיציה. והנה, הוא הצליח לשכנע את תנועתו, שהיתה באותם ימים תנועה אידאולוגית, הרבה בטרם היה הליכוד ל"מפלגת ג'ובים", לתמוך בו. וגם אלה שלא השתכנעו והתנגדו לו, שמרו אמונים לו ולמנהיגותו. למעט גאולה כהן (ומשה שמיר, ח"כ מהליכוד אך לא איש תנועת החירות) שאר מתנגדי ההסכם, לא היו לסיעת "מורדים", כפי שהיו מתנגדי ההתנתקות בתקופת שרון. הם הצביעו נגד ההסכם, אך נשארו נאמנים לקואליציה ולבגין.

עובדה זו מצביעה על עוצמתו הרבה של בגין, על אמונתם העיוורת בו של חסידיו ועל כושר השכנוע שלו. ניתן היה לצפות מחברי תנועה אידאולוגית כזאת למרוד במנהיג שסטה מן הדרך. התופעה הדורשת את התייחסות החוקר היא התמיכה בבגין בסיטואציה הזו וחולשת ההתנגדות. אולם תיאורו הפוך. העובדה שהיתה התנגדות לדרכו של בגין, היא המעוררת אצל שילון תמיהה, והסברו את התופעה תמוה: "סמכותו של בגין ב'חירות' היתה איתנה גם משום ש'חירות' היתה מפלגת אופוזיציה – מפלגת מיעוט שחבריה חשו כי נידונו להתמודד עם כוחותיו הכבירים של הממסד. עתה צברו חבריה כוח – עתה היו הם עצמם השלטון – ולא היה עוד צורך להתאחד נוכח המחנה הגדול, השליט. לכן, באופן פרדוקסלי, דווקא כשמנהיגם היה לראש ממשלה התערערה סמכותו בתוך מפלגתו" (ע' 295).  

ציר מרכזי בסיפור חייו של בגין, הוא השילוב של דבקות בדרך לצד פרגמטיות בכלים להגשמתה. מצד אחד, בגין דבק ברעיונות בהם האמין, ובראשם שלמות הארץ, לאורך כל שנותיו באופוזיציה ומצד שני הוא ידע היטב לגלות פרגמטיות, ובכישרון פוליטי הפך מפלגת ימין קיצונית ונעדרת לגיטימיות, למפלגה גדולה ולגיטימית, המרכזת סביבה כוחות פוליטיים שונים עד הפיכתה מפלגת שלטון. ניתן להציג את השניות הזאת על דרך החיוב, אך שילון לא אחת מתאר את בגין הדבק בדרך כדוגמטי שאינו מסתגל למציאות המשתנה, ואת בגין הפרגמטי כפוליטיקאי פופוליסט המתחנף לקהלו, בניגוד למנהיגות המעצבת של יריבו הגדול ב"ג.

בהגיעו לשלטון, נאלץ להעמיד למבחן אמיתי את המתח בין דוגמטיות ופרגמטיות. דווקא בשלטון, עת היה לאל ידו להגשים את הדרך בה דגל, הוא לא דבק בה. את הסכם השלום עם מצרים, הוא ניסה להציג כוויתור מרחיק לכת בסיני, שאינה חלק מארץ ישראל (לפחות לפי מפת א"י המנדטורית, שהיא מפת תנועת החירות) לא רק כדי להגיע לשלום עם מצרים, אלא גם כדי להציל את יהודה, שומרון ועזה, שהנם ארץ ישראל. האם בגין האמין בכך?

אין ספק שהתיאור הזה חסר שחר. נכון שבגין תמך עקרונית בוויתורים בסיני עוד טרם עלייתו לשלטון. אך ודאי שהוא לא תמך בנסיגה מלאה ובעקירת היישובים. בגין הוביל התנגדות חריפה מאוד לשני הסדרי הביניים עם מצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים (משום מה כמעט ואין נגיעה בספר במאבקים הללו ובתמיכתו במבצעי ההתנחלות של "גוש אמונים"). לאחר הגיעו לשלטון, הסביר זאת רק בהבדל בין הסדר ביניים אותו הציג כנסיגה ללא תמורה, לחוזה שלום מלא. זה הסבר חלקי ביותר.

אך הסטיה העיקרית של בגין מדרכו היתה דווקא בנוגע ליהודה, שומרון ועזה. בגין פרש ב-1970 מן הממשלה, בשל קבלת תכנית רוג'רס, כיוון שהיא התבססה על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 שקראה לנסיגה ישראלית משטחים. עם היבחרו לראשות הממשלה, אימץ את החלטת מועה"ב והשתית עליה את מדיניותו. בשנות האופוזיציה קרא להחיל את ריבונות ישראל על יהודה, שומרון ועזה. האם תכנית האוטונומיה תואמת את התביעה הזאת?

בגין הציג את תכניתו, בשכנוע עצמי רב, ככזו המממשת את שלמות א"י המערבית. הנה, לא תהיה נסיגה אלא אוטונומיה. את האוטונומיה הציג כמימוש דרכו המדינית של ז'בוטינסקי. הוא טען שתהיה זו אוטונומיה "לאנשים ולא לשטחים". הוא הבטיח שאחרי 5 שנות אוטונומיה, ישראל תדרוש ריבונות על יו"ש. אולם כיוון שהאוטונומיה אמורה היתה לחול על כל השטחים, משמעותה העיקרית היא המרת הפשרה הטריטוריאלית בה דגל המערך, שנועדה להשאיר חלק מן השטחים בידי ישראל, באוטונומיה הסוללת את הדרך למדינה פלשתינאית בכל השטחים. בגין היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שהכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי, בנוסח האנגלי של הסכם קמפ-דיוויד. לא בכדי, הסכם אוסלו התבסס על תכנית האוטונומיה.

 האם בגין האמין שהוא באמת שומר באמצעות תכנית האוטונומיה על שלמות הארץ? יתכן שהוא שכנע את עצמו באמיתות הדברים, כדי שיוכל לחיות עם עצמו, עם מצפונו, עם הדרך בה האמין ולה הטיף. יתכן שהיו אלו טענות דמגוגיות שנועדו לשכנע את תומכיו שלא נטש את הדרך. הדרמה הזו, ראויה לבחינה רצינית ביותר בביוגרפיה על בגין. כפי שאי אפשר לכתוב ביוגרפיה רצינית על שרון בלי לנסות להבין כיצד אבי ההתנחלויות היה לאבי ההתנתקות, כך ביוגרפיה רצינית על בגין היתה חייבת לנסות לפתור את התעלומה הזו. בספרו של שילון, אין די דגש על כך, אין ניסיון אמיתי להבין כיצד חל המהפך הזה, וזוהי החמצה.

הוא הדין לגבי יחסו של בגין לגרמניה. כאשר נבחר בגין לראשות הממשלה, נשאל כיצד ינהג כלפי גרמניה. תשובתו היתה שינהג כראש מדינה. ואכן, בתקופת בגין נמשכו היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. אמנם ערב הבחירות ב-1981 תקף בחריפות ובצורה בלתי דיפלומטית, לא כפי שנוהג ראש מדינה, את קנצלר גרמניה הלמוט שמידט בעקבות התבטאויות אנטי ישראליות שלו, אולם כעבור שנתיים הוא הזמין לביקור בישראל את קנצלר גרמניה הלמוט קוהל (אם כי יתכן שהעיתוי המדוייק של התפטרותו, ימים אחדים לפני ביקור קוהל, הושפע מהרצון להמנע מלחיצת ידו של המנהיג הגרמני).

התנהגותו זו של בגין מובנת מאוד. אכן, כך יש לצפות מראש ממשלה. אך קשה לצפות לגישה כזאת, ממי שבפולמוס השילומים הציג את התנגדותו לקשר עם גרמניה כיהרג ובל יעבור. מי שאמר: "על זה אנחנו מוכנים למסור את נפשנו... אין קורבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו... לא נדע רחמים כלפיכם [כלפי הממשלה א.ה.]. זאת תהיה מלחמה לחיים ולמוות..." וכו'.  בספר לא היה ניסיון של ממש להתמודד עם השניות הזאת, וגם זו החמצה.

לעומת זאת, יש בספר הבחנות מעניינות מאוד. מקובל לחשוב, שהאופן האלים והסגנון הבריוני שבהם בגין הוביל את המאבק בהסכם השילומים הרחיקו אותו מן השלטון שנות דור. ואכן, גם שילון טוען לאורך הספר שצעדיו לקבלת לגיטימציה והתקרבותו למרכז הפכו אותו לאלטרנטיבה אמיתית לשלטון. ואף על פי כן, לטענתו דווקא המאבק נגד השילומים בנה את מעמדו הציבורי, כאופוזיציונר מספר 1 לשלטון מפא"י (אף שעמד בראש סיעה קטנה בת 8 מנדטים) ולכן כאלטרנטיבה האמיתית לשלטון. מנקודת מוצא זאת, החל בצעדי ההתמתנות ורכישת הלגיטימציה, כדי להפוך ממנהיג אופוזיציה למנהיג לאומי.

שילון רואה בגישתו של בגין למסורת ולדת את האלטרנטיבה המשמעותית שהציב בגין לתנועת העבודה. לטענתו, קרבתו לדת ולמסורת היתה אוטנטית לחלוטין, ולא היה בה כל זיוף, בניגוד לטענות שנאמרו כלפיו לאורך השנים. גישתו זו היתה שונה משל ז'בוטינסקי והאליטה האינטלקטואלית של התנועה הרוויזיוניסטית, אולם היא היתה מקובלת על השכבות העממיות שהתחברו בזכותה לבגין ולתנועתו, והיא היתה נדבך חשוב בתהליך שהוביל את בגין לשלטון.

גישה זו היתה אחד המרכיבים המרכזיים בקשר שנוצר בין בגין לבין עדות המזרח, שהיו מסורתיים כמותו ולא התחברו לאתוס החילוני של תנועת העבודה. שילון מיטיב לתאר את התגבשות הזיקה הזאת, שהחלה עוד בתקופת האצ"ל והלכה והתעצמה לאורך השנים עד שהביאה לעלייתו לשלטון, והגיעה לשיאה במערכת הבחירות של 1981. עם זאת, הוא מרחיק לכת, כאשר יותר מפעם אחת הוא כותב ברצינות שאוהדיו חשבו שהוא מרוקאי. כמובן שאין לכך שחר. המיתוס הזה נובע מאמירות ש"בגין הוא משלנו", אך כמובן שאלה שאמרו כן, לא חשדו במבטאו וגינוניו, שהם יובאו מקזבלנקה או מקשמיר.

עוד תובנה מעניינת וחשובה של שילון, היא גישתו הכלכלית של בגין. בגין לא התעניין בכלכלה, ולא בכדי בתקופתו התדרדרה כלכלת ישראל לשפל שלא היה כמותו לפני כן או לאחר מכן. אך גישתו הבסיסית, לצד הרטוריקה האנטי סוציאליסטית, היתה... סוציאליסטית, למעשה.

הפרקים הטובים ביותר בספר, הם הפרקים המתארים את מלחמת שלום הגליל, את הסתבכות ישראל במלחמה, ואת שקיעתו של בגין בעקבותיה. התיאור מעניין ומפורט, ומציג את בגין כמי שמראש דגל באסטרטגיה של מלחמה טוטלית לסילוק אש"ף מלבנון, אך משהבין שאין לכך תמיכה, הוביל החלטה על מבצע מצומצם להרחקת המחבלים מטווח הקטיושות.

בפרקים אלה מתואר כיצד שרון כרסם בהחלטות הממשלה צעד אחרי צעד, ואיך בגין נתן לו גיבוי מוחלט, גם אם לא תמיד שבע נחת מצעדיו, וגם אם ידע עליהם בדיעבד. לצד זאת, ההסתבכות ומספר ההרוגים הרב שברו את לבו וגרמו לו לרגשות אשם. בגין העניק גיבוי גורף לשרון, מתוך אמונה שהמלחמה תביא לסילוק אש"ף, לעליית באשיר ג'מאייל לשלטון ולחתימת חוזה שלום בין ישראל ללבנון; הסכם שלום שני עליו יחתום בגין, שיהיה תמורה מדינית ראויה לקרבן. נקודת השבר היתה הפגישה הדרמטית של בגין עם ג'מאייל לאחר בחירתו לנשיאות, שבה הבין שאין לו כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. מרגע זה, חש תחושת כישלון והחלה שקיעתו, עד התפטרותו הדרמטית והסתגרותו רבת השנים.

רק לאחר שנים אחדות של הסתגרות בביתו, השתכנע בגין ששרון הוליך אותו שולל ואיפשר לבנו, בני, להציג גירסה חלופית לזו של שרון. אולם עד אז, לאורך כל דרכו, העניק גיבוי גורף לשרון, ולקח את כל האחריות על עצמו. שילון מסביר את הסתגרותו של בגין, כנטילת אחריות על הכישלון בדרך של הלקאה עצמית. הפרקים המתארים את שקיעתו של בגין והסתגרותו – מצויינים.

על אף הביקורת שהצגתי, אני סבור שהספר הוא ספר טוב ומרתק. אולם יש לציין שלאורך כל הספר פזורות שגיאות רבות, לעתים מביכות. כתיבת ספר כזה כרוכה בחשיפה לכמות אדירה של חומר ושל פרטים, ולכן קשה שלא לשגות. אולם ספר כזה מחייב עריכה של היסטוריון בקיא ומקצועי. עורך הספר ניר ברעם אינו האדם המתאים למשימה זו, והעריכה הרשלנית באה לידי ביטוי בשגיאות הללו.

להלן, רשימה חלקית של השגיאות:

פעמים רבות מבלבל הכותב בין "חירות", גח"ל והליכוד. למשל – הוא מציג ישיבה משותפת (חד פעמית) של מרכז "חירות" עם מרכז הליברלים, כישיבת מרכז גח"ל. לא היה מוסד כזה - מרכז לגח"ל. ועוד שגיאות מסוג זה לאורך הספר, כמו תיאור "השביעיות" של הליכוד (ע' 256). ה"שביעיות" היו של חטיבת "חירות" במסגרת הליכוד.

בעמודי התמונות מופיעה תמונה של בגין בישיבה הראשונה של ממשלת הליכוד הלאומי ב-67'. תחת תמונתו של השר יוסף ספיר נכתב פנחס ספיר. אמנם גם פנחס ספיר כיהן באותה ממשלה, אך לא הופיע בתמונה זו.

בגין מצוטט בקריאת ביניים בכנסת לעבר חברי מפא"י: "... הצבעתם נגד הקמת המדינה והיא קמה" (ע' 154). שילון כותב שבדברים אלה בגין רמז להתנגדות בתוך מפא"י להחלטתו של ב"ג להכריז על המדינה. אולם דברי בגין, אותם אמר פעמים רבות, כוונו להתנגדות מפא"י לתביעתו של ז'בוטינסקי להגדיר את הקמת המדינה כמטרת הציונות, בראשית שנות השלושים.

בספר נכתב שבגין גילח את שפמו במערכת הבחירות של 1959, "בניסיון לשווק את עצמו באריזה חדשה" (ע' 191). בגין גילח את השפם כבר ב-1955 (איני יודע האם הגירסה שעשה זאת לאחר שהפסיד בהתערבות על מספר המנדטים בו תזכה "חירות", היא אגדה).

בגין כינה את צה"ל "צבא ישראל" לא כיוון שהסתייג מתפקידו ההגנתי, אלא כיוון שראה בשם "צבא ההגנה לישראל" ניסיון של ב"ג להציג את צה"ל כהמשך הטבעי של "ההגנה", ובגין ראה בכך פגיעה במורשת האצ"ל והלח"י.

שילון מסביר את החלטתו של בגין לא לצרף את יוחנן באדר לממשלת גולדה כשר מטעם גח"ל, בין השאר בכך שבאדר "היה בקיא בעיקר במדיניות החוץ, ובמשבצת הזאת העדיף בגין להיות לבדו" (ע' 221). באדר היה דווקא איש הכלכלה ומדיניות הפנים של "חירות", היה חבר קבוע, בכיר ומוערך בוועדת הכספים של הכנסת, נשא את הנאום האופוזיציוני המרכזי בכל דיון על תקציב המדינה, ולאורך השנים באופוזיציה הוצג בידי בגין כמי שיהיה שר האוצר כש"חירות" תעלה לשלטון.

"מכבי" ת"א ניצחה את צ'.ס.ק.א. בפברואר 77' ולא במאי (ע' 262). מנהיג המפד"ל ב-77' היה בורג, ועדין לא המר (ע' 268). שמואל כ"ץ לא מונה לשר ההסברה בממשלת בגין (ע' 277), אלא לשליח הסברה אישי מטעם בגין. תנועת "התחיה" לא היתה מפלגת ימין חילונית (ע' 314) אלא משותפת לחילונים ודתיים. אחת מססמאותיה היתה "הולכים ביחד", ובין נציגיה בכנסת היו חנן פורת, הרב ולדמן וגרשון שפט הדתיים. השר מאיר עמית, חבר ד"ש, לא פרש מן הממשלה אחרי הסכם השלום עם מצרים, אלא עוד לפני הסכם קמפ-דיוויד (ע' 314). ועדת בכור, שחקרה את רצח ארלוזורוב, לא ידעה להצביע על זהות הרוצחים, אך קבעה בבירור שסטבסקי ורוזנבלט, הרוויזיוניסטים שהואשמו ברצח, חפים מפשע לחלוטין, בניגוד לקביעתו של שילון שהוועדה לא הגיעה למסקנות חד משמעיות (ע' 333).

משה ששון לא היה השגריר הראשון של ישראל במצרים (ע' 345) אלא השני. השגריר הראשון היה אליהו בן אלישר, שהוצג כשגריר השני, שמונה בידי בגין אחרי בחירות 81' (ע' 354). האמת היא שבן אלישר התפטר מתפקידו כשגריר לקראת בחירות 81', עקב החלטתו להתמודד על מקום בכנסת (והוא אכן נבחר). עם התפטרות ד"ש לא הצטרפו חלק מחבריה ל"שינוי" (ע' 354) – "שינוי" היתה אחד הפלגים של ד"ש, שחזרה לעצמאותה עם התפלגות ד"ש. כהנא לא הוזמן לימית כדי לשכנע את המתיישבים להתפנות (ע' 370), אלא כדי לשכנע קבוצה מחסידיו שהתבצרו בבונקר ואיימו לפוצץ את עצמם, לא לעשות כן. מרדכי ציפורי לא היה סגנו של שרון במשרד הביטחון (ע' 376). הוא היה הסגן תחת ויצמן ובגין, וכששרון מונה לשר הביטחון, הוא מונה לשר התקשורת.

דיין לא "החליט לכבוש את הגולן על דעת עצמו יום אחרי שהוחלט בממשלה להמנע מכיבושה" (ע' 394). בממשלה דווקא היה רוב בעד כיבוש הגולן, אך בשל התנגדותו של דיין, הוחלט להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה האופרטיבית. הכעס על דיין היה, על שכאשר שינה את דעתו, החליט לבד, ללא ראש הממשלה, ופקד ישירות על אלוף הפיקוד לעשות כן, מעל ראשו של הרמטכ"ל. אולם ראש הממשל אשכול והרמטכ"ל רבין תמכו בכל לבם בעצם ההחלטה לכבוש את הגולן.

אלו הן רק חלק מן הטעויות. ראוי לתקנן לקראת המהדורות הבאות. השגיאות מעיבות על הספר, אך למרות הכל, בסיכומו של דבר, וחרף כל דברי הביקורת שלי, אני בהחלט ממליץ על הספר. הספר טוב, מעניין מאוד, קל לקריאה. הספר מעניק שירות מצויין למי שירצה ללמוד את סיפור חייו של מנחם בגין.