הבלוג של אורי הייטנר

לפני 11 שנים, לקראת יום העצמאות ה-49 למדינת ישראל, החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את פרס ישראל לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר, מגדולי הפובליציסטים בתולדות המדינה ועורך "מעריב". ההחלטה עוררה ויכוח ציבורי, בשל מאמר אחד שכתב נגד עליית הפלאשמורה לישראל, בו קשר בין מחלת האיידס לבין האתיופים, ולכן גונה כמאמר גזעני.

מתנגדי הפרס עתרו לבג"ץ. בג"ץ הורה לוועדת הפרס לשקול מחדש את החלטתה. לכאורה, בית המשפט לא פסל את הפרס, אולם ההמלצה שאי אפשר לסרב לה, גרמה לוועדה לבטל את הפרס (אין כמעט ספק שאילו החליטה אחרת, בית המשפט היה פוסל את החלטתה).

מאמרו של שניצר היה מאמר אומלל, נגוע בגזענות. אולם הוא היה טיפה באוקיינוס של

עשרות שנות כתיבה והגות ציונית, לאומית, רוויה באהבת ישראל ובאהבת האדם, מחוייבת לדמוקרטיה ולשלטון החוק, לדמותה היהודית והדמוקרטית של ישראל.

אילו מכלול כתיבתו של שניצר היה ברוח המאמר השנוי במחלוקת, לא היה ראוי לפרס. כיוון שהמאמר הוא חריג שבחריגים, לא היתה הצדקה לכך שישפיע על ההחלטה. אולם הדיון הציבורי שהתעורר היה ויכוח ראוי. אין לקבל כמובן מאליו החלטה של ו' פרס ישראל להעניק את הפרס למאן דהוא, אם כי יש להיזהר מפני ציד מכשפות.

הבעיה היא שהוויכוח הציבורי הומר בדיון משפטי. מתנגדי הפרס עתרו לבג"ץ. בג"ץ, במקום לדחות על הסף את העתירה, בטענה שאין הוא מתערב בשיקולי הוועדה, כיוון שאין זה נושא משפטי אלא ציבורי, פעל על פי שיטתו של הנשיא אהרון ברק – "הכל שפיט", התערב בנושא לא לו והביא לביטול ההחלטה. כיוון ששניצר נטה לצד הימני של המפה הפוליטית, גרמה ההחלטה לתחושת עוול בקרב הציבור הימני בישראל, שחש שבג"ץ התנכל לשניצר בשל זהותו הפוליטית, והמאמר המדובר היה רק תירוץ.

השנה הוחלט להעניק את פרס ישראל למדע המדינה לפרופ' זאב שטרנהל. שטרנהל הוא חוקר חשוב, מהגדולים בתחומו בארץ ובעל שם בעולם כולו. מהמבחינה האקדמית נטו, הוא ראוי גם ראוי לפרס. מבחינה ציבורית, ההחלטה להעניק לו את הפרס בעייתית ביותר. שטרנהל מסית לאורך שנים רבות לעריקה מהמלחמה בטרור ("סרבנות מצפון" בלשון מכובסת), וחמור יותר – הוא מסית הסתה רוויית שנאה כלפי ציבור המתנחלים. ההחלטה להעניק לו את הפרס שנויה במחלוקת, וראוי לקיים דיון ציבורי אודותיה.

והנה, "פורום המשפטנים למען א"י" החליט שהשיח הציבורי אינו המקום הראוי לוויכוח הזה, והחליט לעתור לבג"ץ. ושוב, גוררים את בג"ץ לדיון בנושא לא לו, הופכים נושא ציבורי שאין לו אפילו פן משפטי כלשהו לנושא משפטי.

האקטיביזם השיפוטי והמשפטיזציה של השיח הציבורי בישראל, פוגעים בדמוקרטיה, בממלכתיות, בהפרדת הרשויות ובעיקר – במעמדו של בית המשפט העליון. מי שאשמים בכך הם בעיקר שופטי בית המשפט שמתערבים בנושאים לא להם, אך חלק ניכר מהאשמה מוטל על אלה שרצים בכל שני וחמישי לבית המשפט עם עתירה בנושאים ציבוריים ופוליטיים. לרוב, מדובר באגף השמאלי של הקשת הפוליטית (כולל ח"כים רבים), אך גם הצד הימני אינו טומן ידו בצלחת. פורום המשפטנים למען א"י אינו עושה זאת בפעם הראשונה, ובכך הוא עושה יד אחת עם השמאל לקעקוע הדמוקרטיה.

כמו בנושא הסרבנות, כך גם בנושא הבג"ציזציה, יש בימין מי שמחקים את השלילי שבשמאל, וחבל. אין כל סיבה לעתור לבג"ץ בנושא פרס ישראל, כיוון שאין כל הצדקה לכך שדיון בנושא זה יתקיים בבית המשפט.

בשנת 1993 הוחלט להעניק לפרופ' ישעיהו לייבוביץ' את פרס ישראל על מפעל חיים. לייבוביץ', מגדולי המדענים והפילוסופים בעולם, ראוי בהחלט לפרס ישראל על הגותו ועשייתו המדעית. אולם הסתתו לסרבנות, דברי השנאה כלפי מתנגדיו, דבריו בזכות מלחמת אזרחים נגד הימין, דבריו המתלהמים כלפי הציבור החילוני בישראל וכפירתו ביהדותם, ודבריו הנוראים כלפי צה"ל אותו כינה צבא יהודו-נאצי, הפכו אותו לבלתי ראוי לפרס, מהבחינה הציבורית.

בשנת 93' איש לא העלה על דעתו לערב את בית המשפט בנושא. אבל ההחלטה עוררה סערה ציבורית עזה. בראש המתנגדים לפרס עמד ראש הממשלה יצחק רבין, שאיים להחרים את טקס הענקת הפרס, אם הוא יוענק לפרופ' לייבוביץ'. בסופו של דבר, הודיע לייבוביץ' שהוא מוותר על הפרס. מתנגדי הפרס השיגו את מטרתם, כמו שרבין אהב – "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'", רק בדיון ציבורי. כך ראוי שיהיה במדינה דמוקרטית.

* "מקור ראשון"