הבלוג של אורי הייטנר

משפחה ש"שמה שמור במערכת" הסתערה עליי בחמת זעם, בטענה שבמאמרי "גידולי פרא אנטי ציוניים" פגעתי בבת המשפחה. אין לי כל עניין להיגרר לפרסונליזציה ולמשפחתיזציה של הנושא הציבורי – העקרוני, הערכי, המוסרי שהצגתי במאמר, והוא הנטיה האנטי ציונית המסוכנת בקרב גורמים קיצוניים בקרב נוער שצמח במחנה הדתי לאומי, והתמיכה שאותו נוער מקבל מצד חלק מסביבתו. קבוצת הבנות שנעצרה ובמשך שבועות סרבה להזדהות כיוון שאין היא מכירה בסמכות המדינה, בתי המשפט וגורמי החוק, היא הביטוי הבוטה ביותר של המגמה הזאת, שהינה שורש פורה רוש ולענה, וסופה מי ישורנו. העובדה שבת המשפחה, ששמה שמור במערכת, שייכת לקבוצה זו, אינה סיבה להשתיק את הדיון הציבורי אותו העליתי על סדר יומנו. 

לא אני יצרתי את החיבור בין "אחותנו" וחברותיה ל"נטורי קרתא". את הזיקה הזאת יצרו אלה שאימצו את המנון "נטורי קרתא". את הזיקה יצרו אלה שמריעים לאריאל זילבר ששר את המנון "נטורי קרתא" באסיפות הימין הקיצוני. את הזיקה יצרו אותן בנות ואלה שליוו אותן לדיונים בבית המשפט בשירת אותו המנון.

המנון "נטורי קרתא" הוא שיר שכולו כפירה בציונות ובמדינת ישראל. "ה' הוא אלוקינו ולו אנו עבדים / התורה היא חיינו ובה אנחנו מאמינים / בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים /
ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים / בדרך התורה נלך באש ובמים / בדרך התורה נלך, נקדש שם שמיים".

דרכה של הציונות הדתית היא היפוכו הגמור והמוחלט של שיר הכפירה הזה. הציונות הדתית רואה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ומייחסת קדושה לממלכתיות הישראלית, למדינת ישראל ולמוסדותיה. המיינסטרים של הציבור החרדי אינו ציוני בהכרה ומלכתחילה לא תמך בהקמת מדינה יהודית ובוודאי שאינו רואה בה קדושה, אולם בדיעבד הוא מקבל אותה, משלים עם קיומה ומקיים את חוקיה (ולמרבה הצער משתמט מהגנה על קיומה).

"נטורי קרתא" וקבוצות מיליטנטיות נוספות כדוגמת חסידות סאטמר, ישיבת "בית אהרון" ב"מאה שערים", "העדה החרדית" בירושלים וכו', מציגות חלופה אחרת. "נטורי קרתא" הם מן הגרועים שבשונאי ישראל. הם נלחמים במדינת ישראל ובציונות. הם נמצאים בכל מקום שיש בו שנאת ישראל. כאשר התקיימה בדרבן הוועידה האנטישמית והאנטישראלית "נגד הגזענות", נראו שם מפגיני "נטורי קרתא". הם חברו תמיד לכל שונא ישראל, מערפאת ועד אחמדיניג'אד. והנה, מוטציה של הציונות הדתית, מאמצת דווקא את המנון הקבוצה הזו להמנונה.

ואין המדובר רק באימוץ ההמנון, אלא בשימוש באותה טרמינולוגיה של "נטורי קרתא", באמירות כמו: "אין לנו בעיה להישפט לפי חוקי התורה, אבל החוקים כאן הם לא לפי התורה... אנחנו מאמינות שעם יהודי לא צריך לחיות לפי חוקי הגויים, אלא צריך ללכת לפי חוקי התורה... החוק של התורה מעל הכל, לא החוק של המדינה. החוקים של המדינה הם נגד התורה. לנו יש תורה וצריך לדבוק בה... אדם לא יכול להמציא חוקים שמנהלים את המדינה, רק הקדוש ברוך הוא. שיהיו שופטים אבל שישפטו על פי דין תורה...".

לפני כשנה, יצאו "נטורי קרתא" להפגנות סוערות בירושלים, כאשר אחד מאנשיהם נעצר והוגש נגדו כתב אישום באשמת רצח התינוקת שלו. עד כדי כך מגיעה ההתנגדות והשנאה לשלטון "הציויני" ול"חוקי הגויים" של המדינה, שהיא מעבירה אנשים על דעתם. מי שמאמץ את האידאולוגיה של "נטורי קרתא" עולה על המדרון החלקלק שמוביל אל המקומות האלה.

זהו אובדן דרך. וכאשר נערים מאבדים את הדרך, תפקידה של הקהילה ותפקידה של מערכת החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, להחזיר אותם אל דרך הישר. בשירו "ביום מסה", תאר המשורר משה טבנקין את המקום אליו מוביל אובדן דרך: "בבגוד באדם דרכו - / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ // מערה יער – אטום / שחללו – בלוי / שעיגולו – חתום / שאין בו אבן על אבן / שאין בו ענף לקושש / שאין בו פחמי כיריים / אין בו לחם / אין אש / אין מים // שבו יש / מלוא חופנים / רק אפר".

****

הגמרא מתארת (בבא מציעא נ"ט ע"ב) את המחלוקת בין חכמים על אודות תנורו של עכנאי, מחלוקת בסוגיה של טומאה וטהרה. מצד אחד עמד רבי אליעזר ומצד שני שאר החכמים.

וכך מסופר: "באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם  :אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע. אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא!' מאי [דברים ל'] 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה [שמות כ"ג] 'אחרי רבים להטות'. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר: נצחוני בניי, נצחוני בניי".

משלא הצליח רבי אליעזר לשכנע את חבריו בכל תשובות שבעולם הממשי, כאן על פני אדמה, עבר לדרכי שכנוע בלתי קונבנציונליות. "אם הלכה כמותי", הוא אמר, "חרוב זה יוכיח". ארע נס והחרוב עקר ממקומו מרחק מאה אמה. בהמשך, כדי להוכיח את טענתו, הסב את המים היורדים באמת המים לאחוריהם, הרעיד את קירות בית המקדש וכשגם זה לא עזר, זימן בת קול שיצאה מן השמים וצידדה בעמדתו. כל היקום הוכיח שהצדק אצלו. אולם החכמים לא היו מוכנים להפרת כללי המשחק. כללי המשחק הם כאן, על פני אדמה, "לא בשמים היא" כזעקתו של רבי יהושע. ורבי ירמיה הבהיר, שלאחר שנתנה תורה מהר סיני, התפקיד לנהל את אורחות החיים הוא עלינו, בני האדם. ובאיזו דרך? בדרך הדמוקרטיה, ככתוב: "אחרי רבים להטות". ומה אמר על כך הקב"ה עצמו? קיבל את דברי החכמים, חייך ואמר: "ניצחוני בניי, ניצחוני בניי".

הבנות שמרדו במדינת ישראל, לא הזיזו חרוב ממקומו, לא הסבו מים לאחוריהם, לא הרעידו קירות ולא זימנו בת קול מן השמים. אך יש להן היוהרה לדעת מהו רצון התורה, מהו רצון הגבורה והן מרשות לעצמן "לא להכיר בסמכות" בית המשפט, חוקי מדינת ישראל, החלטות הרוב במדינת ישראל. באיזו זכות? מי ילמד אותן קצת ענווה?

ידועה עמדתי העקרונית נגד כל הפרת חוק. בתקופת המאבק על הגולן פעלנו רק על פי חוק, וזו אחת הסיבות לניצחוננו, לכך שאנו קיימים. ידועה מלחמתי רבת השנים נגד תופעת הסרבנות, משמאל ומימין. ואף על פי כן, אולי אפתיע באמירה, שדמוקרטיה מסוגלת להכיל עבירה נקודתית על החוק וסרבנות נקודתית, כאשר ציבור חש שכלו כל הקצין. ניתן להכיל זאת במסגרת "זכות הצעקה", כאמירתו המפורסמת של ברנר. אך זכות זאת היא במסגרת הקבלה העקרונית של כללי המשחק. מדובר בעבירה במסגרת המשחק.

אולם כאן מדובר בדבר הרבה יותר מסוכן – בכפירה מוחלטת בכללי המשחק עצמם. לא מדובר בהפרה נקודתית של חוק מסויים, אלא בכפירה טוטלית בסמכות המחוקק. אסור להשלים עם תופעה זאת. יש לשלול אותה בכל החומרה ולהיאבק בה.

"לא בשמים היא" אמר רבי יהושע, ועל הכל להשלים עם תובנה זו. אפשר לחלוק ולהתווכח, אך אנו, אזרחי המדינה, מוסדות המדינה, מוסמכים לקבוע ולהחליט. זו משמעותה של ריבונות. זו משמעותה של הציונות.

"לא בשמים היא" נאמר בתורה, והמשוררת רחל כתבה שיר, שהוא מדרש נפלא לאותן שלוש מילים. "כאן, על פני אדמה – לא בעבים, מעל / על פני אדמה הקרובה, האם / להעצב בעצבה ולגיל בגילה הדל / היודע כל כך לנחם // לא ערפילי מחר – היום המומש ביד / היום המוצק, החד, האיתן / לרוות את היום הזה, הקצר, האחד / על פני אדמתנו כאן // בטרם אתא הליל – בואו, בואו הכל! / מאמץ מאוחד, עקשני וער / של אלף זרועות. האמנם יבצר לגול / את האבן מפי הבאר?"

זו כל הציונות כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור.

... על אתר ההנצחה, לזכר שמונת חברי אורטל חללי צה"ל, קבענו שורות משירה זה של רחל. הם ודורות דורות של חיילי צה"ל מסרו את נפשם כדי לגול את האבן הזאת מפי הבאר. הם עשו זאת כדי לקיים מדינה ריבונית כאן על פני האדמה. אני רואה עצמי פה להם, כאשר אני יוצא נגד כופרים בעיקר, המרימים ידם על הריבונות היהודית – מדינת ישראל.

"שישי בגולן"