הבלוג של אורי הייטנר

כל אדם שעיניו בראשו וניחן ביושרה מינימלית, יודה שההתנתקות היתה כישלון חרוץ, ותוצאותיה חמורות ביותר; אחת היא אם בשעתו תמך בהתנתקות או התנגד לה.

מה אמורים היינו להשיג בהתנתקות? מה הובטח לנו? ראשית, נאמר שבהתנתקות תאבד העילה לטרור ולמאבק המזויין, הנובעים מהכיבוש. לכן, בניגוד לאינטרס הישראלי ולעיקרון שהיה עליו קונסנזוס רחב, הנסיגה היתה מוחלטת, עד המילימטר האחרון, כדי שלא תהיה כל עילה להמשך הטרור. שנית, נאמר שאם בכל זאת הפלשתינאים ימשיכו לפגע בנו, תהיה לנו לגיטימציה מוחלטת להגיב בכל העוצמה. ברגע שייפול טיל אחד על ישראל, אחרי ההתנתקות, הובטח לנו, התגובה תהיה כל כך חריפה... שלישית, הובטח, העולם יתמוך בכל צעד תגובה שלנו. רביעית, אם אחרי ההתנתקות נותקף, כל הקשת הפוליטית תתמוך בכל תגובה שלנו. חמישית - סוף סוף נתנתק מעזה. לא נהיה עוד אחראים על מיליון וחצי הפלשתינאים שם. אנחנו כאן, הם שם, ושלום על ישראל.

אכן, תמורה נאותה. כדי להשיג אותה, שילמנו מחיר כבד מנשוא. החרבנו חבל התיישבות ציוני מפואר, גרשנו אלפי אזרחים ישראליים נאמנים מבתיהם והרסנו את מפעל חייהם, קרענו קרע חמור ביותר, חסר תקדים, בחברה הישראלית ובסופו של דבר אפילו זרקנו לרחוב את העקורים ולא נתנו להם מענה הולם שיאפשר להם לפתוח כראוי בחיים חדשים.

המחיר שולם במלואו, אך אין זכר לתמורה לה ציפינו. העקירה נעשתה תחת אש. מיד אחריה נמשך ירי הטילים – פשע המלחמה נגד אזרחי ישראל, ללא כל עילה, ללא כל פרובוקציה, וכך הדבר נמשך ומתעצם עד היום, כאשר רבע מיליון אזרחים ישראליים חיים תחת אימת הטילים. כל מטר ממנו נסוגונו היה לבסיס לתוקפנות נגדנו. ישראל לא הגיבה בחריפות על הפרובוקציה. תחילה הבלגנו, אח"כ ירינו לעבר שטחים פתוחים, ועד היום, כשאנו כבר מגיבים אנו מיד נבהלים מעצמנו ונעצרים. כאשר אנו מממשים את זכות ההגנה העצמית שלנו – העולם אינו נותן לנו גיבוי, ואף מגנה אותנו בצביעות על "חוסר המידתיות" שבתגובתנו. וגם בתוכנו, רבים מאלה שתמכו בנסיגה – במקום להיות הראשונים לתמוך בתגובה הולמת, תרתי משמע, מתנגדים לתגובה ושוב קוראים למו"מ, הפעם עם חמאס. בנוסף לכך, לא התנתקנו מעזה. אנו ממשיכים לממן את האויב המר בכסף רב ולספק לו דלק, חשמל, מזון וכו' וכאשר בתגובה לתוקפנות אנו מצמצמים במקצת את אספקת הדלק, אנו מגונים, וכאשר הפלשתינאים מביימים הפסקת חשמל – אנו מוקעים.

אז לשם מה התנתקנו? לכאורה, השגנו הישג משמעותי – צמצמנו באופן משמעותי את מספר הפלשתינאים שבשליטתנו, ובכך שיפרנו את המאזן הדמוגרפי של המדינה היהודית. זהו שקר, שכן כבר אחרי אוסלו נסוגונו מן הערים הפלשתינאיות בעזה (עזה ויריחו תחילה, מישהו זוכר?) כך שההתנתקות היתה מגוש קטיף, התוחמת הצפונית ואזורים פתוחים, ולא מרצועת עזה.

בקיצור, לא יכול להיות כישלון מדיני, ביטחוני ומוסרי חמור מזה.

ובכל זאת, יש גם תוצאה חיובית להתנתקות. אני מאמין שההתנתקות היא מעין חיסון נגד נסיגה דומה מיהודה ושומרון. אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון, מה יקרה למחרת? מה שקרה למחרת ההתנתקות. פירוש הדבר שכל תושבי ת"א וגוש דן, נתניה, חדרה, עפולה – כמעט כל אזרחי המדינה יהיו במצבה של שדרות. פירוש הדבר שנתב"ג יהיה מטווח בטילים. משמעות הדבר היא שיתוקה של מדינת ישראל. ואם ישראל תממש את זכותה להגן על עצמה, היא תגונה על חוסר המידתיות, וגדעון לוי יגנה אותנו על טבח הפלשתינאים, ויוסי שריד יקרא לעצור ברגע האחרון ולשבת ולדבר עם חמאס (שישתלט גם על יו"ש) ויוסי ביילין יסביר שעלינו להיות גמישים יותר בנושא "זכות" השיבה ושולמית אלוני תצהיר שמה חשבנו שארבעים שנות כיבוש ימחקו להם ככה ביום אחד וכו' וכו'.

אבל אני מאמין שזה לא יקרה. זה לא יקרה בזכות ההתנתקות. כיוון שאחרי לקח ההתנתקות, הציבור הישראלי לא יתן ידו להרפתקה דומה גם ביו"ש. נכון, תוצאות אוסלו ותוצאות קמפ-דיוויד אמורות היו גם הן להביא להתפכחות. אבל אני מאמין, שבעקבות ההתנתקות, הפעם הציבור הישראלי באמת יתפכח.

בתקופת ההתנתקות, היו שטענו ששרון נסוג מרצועת עזה כדי להציל את יהודה ושומרון – שהוא יזם את ההתנתקות כדי להיחלץ מלחץ בינלאומי לאימוץ יוזמת ז'נבה. יתכן. מכל מקום, יתכן שדווקא כשלון ההתנתקות, יביא בדרך אחרת לסיכול רעיונות העוועים אודות נסיגה לקווי 4.6.67.

* "ישראל היום"