במאמרו "שורשיו היהודיים של הצבר", בו סקר אלי אשד את ספרו של חנוך ברטוב "לגדול ולכתוב בארץ ישראל", הוא תאר את ברטוב, צבר המחובר לשורשיו היהודיים מן הגולה כחריג בדורו, וכאנטי תזה לדרכו הציג פעמיים את משה שמיר.
אשד טועה בשמיר. שמיר מעולם לא התנכר לשורשיו היהודיים ולא ראה בצבריות התחלה חדשה מקו האפס. נהפוך הוא, הוא תמיד הבליט את שורשיו היהודיים. כידוע, במלחמת ששת הימים חל מהפך בעמדותיו של שמיר, ממרקסיסט, איש מפ"ם, לאיש ארץ ישראל השלמה המצוי בקוטב הימני של המפה הפוליטית. אולם גם טרם המהפך, שמיר לא היה כנעני ואף לא בעל נטיה כנענית כלשהי. נהפוך הוא – ב-1947 פרסמה קבוצת צעירים ארצישראליים בהנהגת אורי אבנרי כתב עת בעל נטיה כנענית, שנקרא "במאבק". משה שמיר כתב נגד הקבוצה, וכינה אותה "במת אבק". במאמרו ליגלג על התלישות המבוטאת בדרך הכנענית והציג את הניסיון ליצור עם חדש, מנותק משורשי תרבותו, כאבק פורח, כהבל ורעות רוח.
מנין התדמית שהודבקה למשה שמיר כ"צבר המנותק משורשיו"? משורת הפתיחה של ספרו "פרקי אליק" – הספר שכתב על אחיו אליק, לאחר נפילתו במלחמת העצמאות. הספר נפתח במילים "אליק נולד מן הים". שורה זו היתה לסמל התלישות של דור צברי מנותק וחסר שורשים, שכאילו נולד מן הים.
שמיר התקומם על הפרשנות הזו למשפט זה, וכתב שוב ושוב, שדבריו אודות אליק שנולד מן הים, אינם סמל אלא ביטוי לאהבתו של אליק את הים, ולכך שילדותו של אליק היתה ברובה בחוף הים.
* "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
