בהופעה בכנס תמיכה בחיים אורון בבחירות המקדימות של מרצ, התגולל עמוס עוז באהוד ברק, שזנח את החתירה לשלום, לדבריו. אין בכך חדש. מאז ראשית העשור הפך אהוד ברק לשק החבטות של השמאל הישראלי. תופעה זו תמוהה מאוד. שהרי אם יש אדם בישראל שראוי להיות יקירו של המחנה התוקף כך את ברק, הריהו אהוד ברק.
ערב בחירות 99' הציעה זהבה גלאון להכניס למצע מרצ תמיכה בחלוקת ירושלים. יוסי שריד, אז ראש המפלגה, התנגד בתוקף ועמדתו התקבלה. אני מזכיר עובדה זו כדי להמחיש את המהפכה הגדולה שחולל אהוד ברק שנה מאוחר יותר. ברק, ראש הממשלה, שבר כל טאבו, ניפץ כל קונסנזוס, והלך בדרך שהיא יותר מרצ ממרצ, יותר "שלום עכשיו" מ"שלום עכשיו".
ערב ועידת קמפ-דיוויד נטש אהוד ברק את דרכה ההיסטורית של תנועת העבודה. כל הלאווים בהם דבק יצחק רבין עד יומו האחרון, ואותם הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', נזנחו בידי ברק. הוא הציע לחלק את ירושלים - ולא רק לסגת משכונות הקצה, אלא לחלק את לב העיר, את העיר העתיקה. הוא הציע, לראשונה, לסגת מבקעת הירדן – טאבו במפלגת העבודה ואזור התיישבות מועדף על תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. הוא קיבל, לראשונה, את העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67, בניגוד לעמדת כל ממשלות ישראל, מאז מלחמת ששת הימים. בפועל הוא הציע נסיגה מכ-98% מהשטחים, ותמורת כבשת הרש – 2% הנותרים, שבשל האוכלוסיה הישראלית המאסיבית בהן הנסיגה מהן בלתי אפשרית, הוא הציע נסיגה מאזורים בנגב ("חילופי שטחים") ובכך שבר טאבו הקיים מאז מלחמת העצמאות, שאין כל דיון על השטחים שבתוך הקו הירוק. אחרי כישלון הוועידה, הוא לא אמר את שניתן היה לצפות ממנו: כל ההצעות שהוצעו ונדחו בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, אלא תחת אש וטרור הוא אף הרחיק לכת בהצעותיו בוועידת טאבה. אז, ימים ספורים טרם הבחירות, כאשר אין לו מנדט מוסרי, ניסה לחלץ בכל מחיר איזשהו הסכם, ונציגו יוסי ביילין קיבל עקרונית, למעשה, את טענת "זכות" השיבה. ואחרי שהפלשתינאים דחו בבוז גם את ההצעה הזאת (נציגם "המתון" דחלן כינה אותן "חרטא ברטא") הוא הופיע בתשדיר הבחירות האחרון שלו והודיע שאנו קרובים מאוד לשלום וביקש מנדט לעוד מספר צעדים, הצעדים האחרונים בדרך לשלום.
איך הוא, דווקא הוא, היה לאויב השמאל, לסמרטוט האדום בעיני אלה שהיו אמורים לשאת אותו על כפיים?
לאחר השמעת דברי עמוס עוז בשידור רדיו, אמר הפרשן הפוליטי של "קול ישראל" ש"השמאל לא סלח לברק על כשלון ועידת קמפ-דיוויד". לא להאמין... ובעצם, למה לא להאמין?
הרי מה היה בקמפ-דיוויד? אהוד ברק ניסה ליישם שם את דרכו של עמוס עוז, את דרכו של המחנה של עמוס עוז, זה המכנה עצמו "מחנה השלום". התוצאה היתה מתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה בתולדות הסכסוך הישראלי ערבי – אוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים במסעדות ודיסקוטקים, מאות נרצחים בחודש – מבוגרים וילדים, לינץ' נורא ברמאללה, ירי צלפים על שכונת גילה, ירי מרגמות על יישובים אזרחיים, ירי קסאמים על שדרות – כל זה בהובלתו והסתתו של מי שמחנהו של עמוס עוז שם עליו במשך עשרות שנים את יהבו, יאסר ערפאת, ששילהב את האספסוף הפלשתינאי בקריאות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".
למה הם שונאים כל כך את ברק? כיוון שהוא הסיר את המסכות מעל... לא רק מעל ערפאת, מעל מחנה "השלום" הישראלי. הוא, בכך שניסה ליישם את דרכם, הביא לכך שהתברר לכל לאן מובילה הדרך הזאת.
מה נותר להם לעשות? להודות שבמשך 40 שנה הם טעו והטעו, שדרך חייהם היתה מקח טעות? יש דרך קלה יותר. כשהם מביטים בברק, הם מביטים במראה. והמראה הזאת, מה לעשות, לא ממש מחמיאה. אז מה עושים? שוברים את המראה.
* bsh
בבלוג זה
בכל הבלוגים
