הבלוג של אורי הייטנר

יום שישי, 21 במרץ, פורים.

השנה – 1997. לפני 11 שנים בדיוק.

אורטל היתה ערוכה למסיבת פורים. חדר האוכל כבר היה מקושט ומוכן. התחפושות היו מוכנות.

ובשעה 14:30 בצהרים אירע הפיגוע הרצחני בקפה "אפרופו", אחרי תקופה ארוכה של שקט. שלוש נשים נרצחו. עשרות רבות נפגעו. התמונות הקשות של הדם המרוח על המדרכה, הפצועים שחולצו מבין ההריסות, האמבולנסים שהבהילו את הפצועים לבתי החולים, אנשי זק"א שאספו את חלקי הגופות, ריצדו על המסך. תמונה אחת תיצרב לעד בזכרון הקולקטיבי שלנו – התינוקת הפצועה, בת החצי שנה, שני וינטר, שאיבדה את אמה בפיגוע.

דקות אחדות אחרי הפיגוע, הגיע אליי הטלפון הראשון – חייבים לבטל את מסיבת פורים. אי אפשר לחגוג ולרקוד ולשמוח לאחר אסון כזה, עוד בטרם יבש הדם. לאף אחד אין מצב רוח והמסיבה תחרב. הייתי אז מזכיר ומרכז תרבות של אורטל. תשובתי היתה חד משמעית – המסיבה תתקיים. אסור לנו להיכנע לטרור ולתת לו לנצח אותנו. לא בכדי הפלשתינאים מנסים לפגע בנו בעיקר בפורים, אסור לנו לתת להם להשיג את מבוקשם.

ועוד טלפון. ועוד טלפון. חברי ועדת תרבות וחברים מן השורה וכולם עם אותו מסר – תבטל. ואני, עקשן שכמוני – בשלי. ועוד טלפון, ועוד טלפון ובכולם אותה אמירה: "תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני לא אגיע".

בסופו של דבר, הבנתי שמסיבה לא תהיה. פשוט, כיוון שאף אחד לא יגיע. ואם לא אבטל את המסיבה, החרבון יהיה גדול יותר. קיבלתי את הדין. הודעתי על ביטול המסיבה.

****

תחושתי היתה קשה מאוד. הרגשתי שאני אישית נכנעתי לטרור. מצד שני, ניסיתי למצוא את החיוב בביטול המסיבה – ביטוי לסולידריות חברתית. הרי אילו נהרג בן משפחה, ודאי שלא הייתי חוגג, האבל היה מאפיל על השיקול הלאומי, העקרוני. אילו היה מדובר במישהו מן הקהילה – כנ"ל. יש משהו יפה בכך שאנו מתייחסים לפיגוע בו נהרגו אנשים שאיננו מכירים, כאילו מדובר באבל אישי. זהו ביטוי יפה של ערבות הדדית.

כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב מאריה בן גוריון זצ"ל. אב"ג, איש בית השיטה, היה אחד מגיבורי התרבות המיתולוגיים של התנועה הקיבוצית - אחד ממעצבי התרבות היהודית בתנועה הקיבוצית, אחד ממעצבי החג הקיבוצי, והמייסד והמנהל לאורך שנים של ארכיון החגים הבינקיבוצי, שהיום נקרא מכון "שיטים", מדריך ומחנך נערץ. אב"ג, אחיינו של דוד ב"ג, היה דמות של נביא – לעתים אפילו נביא זעם. פאתוס כזה, התלהבות כזאת, לא פגשתי מעולם אצל איש אחר. ובאופן אישי, הערכתי מאוד את האיש, שבחג שבועות הקרוב ימלא עשור למותו.

אנו נהגנו לשלוח עותק של המידף לארכיון החגים. אב"ג קרא על ביטול המסיבה. התיישב לכתוב לי מכתב שכולו אש וגופרית, על כך שאסור להיכנע לטרור ואנו, בביטול המסיבה, נכנענו לטרור. כשקראתי את המכתב, ראיתי לנגד עיניי את האיש הגדול הזה, תרתי משמע, שגם בגיל 81 תסס כנער, עומד מולי, מנפנף לנגדי באצבעו נוזף בי אישית. חשתי נזוף, אבל... הסכמתי עם כל מילה שהוא כתב. אכן, נכנעתי לטרור.

****

לפני שבועיים, למחרת הטבח בישיבת מרכז הרב, התקשר אליי גל ש' וביקש להתייעץ איתי. באותו ערב, היתה ל"גיסים ונפלאות" הופעה. הוא שאל אותי לדעתי, האם נכון לקיים אותה, חרף הרגשת האבל הלאומי בעקבות הטבח. תשובתי היתה חד משמעית ומיידית – אסור לנו להיכנע לטרור. ההצגה חייבת להמשך. אסור לבטל את ההופעה. לשמחתי, גל שעה לעצתי. חשתי, שסגרתי מעגל.

למחרת, במוצאי שבת, נערכה בשלוחת חספין הופעה של "רביעיית העמק" – מופע מפוחיות וזמר. בחספין הנושא רגיש יותר – מי שמכיר את "חוק הדתיים השלובים", יודע עד כמה אנשי הציבור הדתי לאומי מכירים אלה את אלה וקשורים אלה לאלה. רבים מתושבי הגוש הדתי מכירים חלק מן ההרוגים ומשפחותיהם. שנים מהנרצחים הם אחיינים של תושבי הגוש.

לרגע לא שקלתי את ביטול האירוע, אולם חששתי שהנוכחות תהיה מצומצמת. הכנו 60 כסאות. לשמחתי, הגיעו למעלה מ-75 איש, רובם מן הגוש הדתי אך גם מספר חילונים. במשך שעתיים ורבע שרנו בדבקות משירי ארץ ישראל, שירים נוגים לצד שירים שמחים. הרגשתי, שזו התשובה האמיתית שלנו, כקהילה, לטבח. אני מאמין, שהשירה הזאת היא שתנצח את הטרור.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל. המאמר יפורסם בפורים, יום ו' 21.3