הבלוג של אורי הייטנר

ברשימתו "עיתון קיבוצי אחד" דיווח דובר התנועה הקיבוצית אביב לשם על סקר דעת קהל בין חברי התנועה הקיבוצית, שבו רוב גדול מאוד מהנשאלים – 72% תמכו ב"איחוד העיתונים הקיבוציים", בעוד 8% בלבד התנגדו. הקורא הסביר מניח, בוודאי, ש-500 הנשאלים השיבו על שאלה בנוסח: קיימת הצעה לאחד את העיתונים "הקיבוץ" ו"הדף הירוק" לעיתון אחד – האם אתה תומך במהלך או מתנגד לו?

ובכן, הדובר שהציג את תוצאות הסקר, העלים מן הקוראים את נוסח השאלה. השאלה שנשאלה היתה: "כיום מתפרסמים מדי שבוע שני עיתונים: 'הדף הירוק' שבמקור היה עיתון בזיקה לקיבוץ הארצי, ו'הקיבוץ', שבמקור היה עיתון בזיקה לתק"מ. כיום, לאחר איחוד כל הקיבוצים לתנועה קיבוצית אחת, הכוונה היא לאחד את שני העיתונים לעיתון חדש. המהלך יהיה למעשה צעד המשלים את תהליך איחוד התנועות גם מעשית וגם סמלית, וייצור עיתון רחב ובעל השפעה. האם אתה תומך או מתנגד לאיחוד שני העיתונים לעיתון אחד?"

ניסוח כזה של שאלה היה נפסל בידי כל ועדת אתיקה שהיתה בוחנת את הסקר. אין זה סקר, אלא הגשת מזון לעוס לפי הנשאל, על מנת שידע להשיב את התשובה הרצויה בעבור מזמיני הסקר, כדי שיוכלו להציג את התמיכה בהם. זו שאלה ברמה של: "מה אתה מעדיף להיות צעיר, בריא ועשיר או זקן, חולה ועני?" ניתן לומר שאם רק 72% השיבו בחיוב על שאלה מוטה מסוג זה, יש בעיה למזמיני הסקר.

את הסקר הזה ניתן היה לנסח קצת אחרת. למשל - "מזכירי התנועה הקיבוצית והממסד

התנועתי, מעוניינים לפגוע בחופש הביטוי, ולכן הם רוצים לסגור את אחד משני עיתוני

התנועה, כך שיהיה לתנועה כלי ביטוי אחד, והם יוכלו לשלוט בו ללא מיצרים. האם אתה

תומך או מתנגד לסגירת 'הדף הירוק', אף שקיומו אינו עולה כסף לתנועה הקיבוצית"?

אילו כך נוסחה השאלה, ניתן להניח שתוצאתה היתה הפוכה. אילו כך נוסחה השאלה, השאלה היתה נאמנה יותר לאמת, מאשר בנוסח שנשאל. כן, המהלך של סגירת "הדף הירוק", או בשפה המכובסת – "איחוד העיתונים", הוא צעד של ממסד הרוצה עיתון אחד, כדי שיוכל לשלוט בו ובכתוב בו.

על סמך מה אני כותב את הדברים? שמא אני חושד בכשרים?

ובכן, חשד בממסד, בכל ממסד, שברצונו לשלוט בתקשורת ולנווט אותה כרצונו, הוא חשד בריא באופן בסיסי. אך באשר לתנועה הקיבוצית, אני יכול להעיד ממקור ראשון על נטיות של הממסד התנועתי, שאינן בדיוק מופת של ליברליזם ודבקות בחופש הביטוי.

ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, עיתון "הקיבוץ" ראיין את המועמד לראשות הממשלה אריק שרון. בעקבות ראיון זה, נזף מזכיר התנועה אז, נתן טל, בעורכת "הקיבוץ" ואיים עליה בפיטורין שלה ושל כל כתבי המערכת. כשהנושא הגיע לדיון בישיבת הרשות הציבורית של העיתון, נתן טל ודוברו הנאמן עופר קול השתלחו בעורכת באלימות מילולית קשה. כל חברי הרשות, זולתי, השתפנו ונאלמו דום מול השניים. אני התפטרתי במחאה מהרשות בעקבות המקרה הזה.

איש לא פוטר בעקבות הפרשה, אך היה כאן ניסיון נואל להלך אימים על עיתונאים, על מנת שיקפידו מעתה ואילך לא לסטות מן הקו, אם ברצונם לשמור על מקום עבודתם ומקור פרנסתם. אני משער, שהעובדה שקיימים שני עיתונים, היתה גלגל ההצלה של הכתבים. כאשר יש אלטרנטיבה, קשה לאיים על עיתונאים. עיתונאי שפוטר מעיתון אחד, יכול למצוא את מקומו בעיתון המתחרה, והיו דברים מעולם. אדם שכתב לעיתון וסרבו לפרסם את מאמרו או צנזרו אותו, יכול לפנות לעיתון אחר. במצב זה, מי שיכול לפטר או לצנזר יזהר. כאשר יהיה עיתון אחד, היד על הגיליוטינה תהיה קלה הרבה יותר.

דוגמה נוספת – ב-14.1.06 פרסמתי באתר "שווים", אתר הזרם השיתופי, מאמר תחת הכותרת "קול אדוניו", בו יצאתי חוצץ נגד הניסיון של מזכיר התנועה גברי בר גיל למנות את דוברו עופר קול לעורך "הדף הירוק". במאמר ביקרתי בחריפות את המהלך ותקפתי בחריפות את גברי ברגיל.

מאמרי העיתון "שווים" מתפרסמים גם באתר הקיבוצים, שתפוצתו גדולה יותר, אך החיסרון שלו, הוא היותו ממומן ונשלט בידי הממסד התנועתי. באופן אוטומטי, עם פרסומו ב"שווים", הוא עלה לאוויר גם באתר הקיבוצים.

המאמר חולל מהומת אלוהים בתנועה. החל משעות הבוקר התחלתי לקבל זרם של טלפונים, של אנשים ששיבחו את המאמר, והודו (כמובן, לא לציטוט) על שמישהו העז להציף את הנושא.

אחה"צ, התקשר אליי מנהל אתר הקיבוצים. הוא סיפר לי שזה עתה יצא משיחה עם גברי ברגיל. גברי אמר לו שבעצם היה מדובר רק בהצעה, ובעצם הוא מבין שזה לא נראה טוב ולא כל כך דמוקרטי, והנושא בכלל לא בשל, בלה בלה בלה. ואז הוא הגיע לשורה התחתונה – לאור דבריו של גברי, הוא מבקש ממני להסיר את המאמר. כביכול, זו בקשה שלו, בעקבות השיחה עם גברי. כל ילד יבין שה"בקשה" היא של גברי, שנתן לרפפורט להבין שמוטב שהמאמר יוסר...

כמובן שדחיתי על הסף את הבקשה. הרי ה"בקשה" של גברי, היא חלק מאותה שיטה שבעטיה הוא מנסה לדחוף את קול לעריכת העיתון.

דקות אחדות לאחר מכן נכנסתי לאתר הקיבוצים, ולא הופתעתי – המאמר הוסר. בעקבות הסרת המאמר, שלחתי טוקבק ל"שווים", ובו סיפרתי על הורדת המאמר מאתר הקיבוצים ועל השיחה עם מנהל האתר. את הפורום ב"שווים" מנהל ... אותו מנהל אתר. כידוע, הפורומים באינטרנט הם המדיה הדמוקרטית ביותר. לא בתנועה הקיבוצית. מנהל האתר פסל את הטוקבק ולא העלה אותו לפירסום. בשיחה בינינו, הוא אמר שהוא מסכים אתי, אבל חשוב יותר שהאתר, כולל "שווים", ימשיכו להתקיים. במילים אחרות – הוא פועל תחת איום על פרנסתו. הוא הכחיש באוזניי שאיימו באוזניו ישירות בפיטורין, אך די בכך שזו תחושתו, כדי להבין מה פרוש שלטון החשבון והפחד. "מי שנכנע לטרור מזמין טרור", אמרתי לו. "זו רק נסיגה טקטית כדי לשמור על מה שאפשר", הוא השיב.

למחרת בערב, הוחזר המאמר לאתר הקיבוצים. לא לפני, שכתב עיתון "הקיבוץ" הפנה שאלה בנדון לדובר התנועה. נראה, שרק הפחד מחשיפת השערורייה בעיתון מתחרה הביא לכך.

סיפור זה מעיד על חשיבות התחרות בין כלי תקשורת, לצורך הגנה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי, אך הוא גם מעיד על הסכנה של השתלטות הממסד התנועתי על התקשורת, באמצעות יצירת מצב של "תנועה אחת, עיתון אחד, מסר אחד".

אך למה ללכת רחוק? די בסיפור הסקר כדי להבין את הסכנה. מי שמנסחים סקר מוטה כזה, מעלימים מן הנסקרים מידע חיוני ומעלימים מן הציבור את נוסח השאלה ששאלו, הם בדיוק האנשים שמסוכן להפקיד בידיהם שליטה על התקשורת התנועתית.

ואגב, אם באיחוד התנועות עסקינן, אני מציע להפנות לציבור שאלה בנוסח הבא: "כיום יש לתנועה הקיבוצית שני מזכירים: גברי ברגיל השייך למה שהיה הקיבוץ הארצי, וזאב שור השייך למה שהיה קיבוצי התק"ם. כיום, לאחר איחוד כל הקיבוצים לתנועה קיבוצית אחת, הכוונה היא לאחד את שני המזכירים למזכיר חדש. המהלך יהיה למעשה צעד המשלים את תהליך איחוד התנועות גם מעשית וגם סמלית, וייצור מזכיר חזק ובעל השפעה. האם אתה תומך או מתנגד לאיחוד שני המזכירים למזכיר אחד?" אני בטוח שהתשובה החיובית על שאלה זו תהיה מצד יותר מ-72% מן הנשאלים.

* "הקיבוץ"