הבלוג של אורי הייטנר

החלטתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר להתערב במשבר הכלכלי, ולהוביל צעדים ממשלתיים שנועדו למנוע התדרדרות של המשק למיתון, שעלול להביא לאבטלה גדולה, זכתה לשבחים ותמיכה מכל עבר. הכל הבינו, כנראה, שלא היה מנוס מהחלטה זו, ושהימנעות מהתערבות עלולה היתה לגלגל כדור שלג שסופו – קריסה.

ראוי לבחון את החלטתו של פישר בפרספקטיבה רחבה יותר – מקומה של המדינה במשק. כאשר החליטו רוה"מ שרון ושר האוצר נתניהו למנות את סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל, עמדה לנגד עיניהם עובדת היותו אחד הבכירים בכוהני הדת המוניטארית השלטת בעולם. פישר שרת בקודש לאורך שנים בבית המקדש – הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומי. הוא היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי ולאחר מכן סמנכ"ל קרן המטבע הבינלאומי בשנים 1994-2001. מעבר לרצון להעמיד בתפקיד זה מקצוען מוכשר ובעל מוניטין בינלאומי, עמד מאחורי ההחלטה הזו שיקול אידיאולוגי – הבטחת המשך הצעידה של המשק הישראלי בקו הקיצוני ביותר של הליברליזם הקפיטליסטי.

ההלכה של הדת הזאת, מתמצית בעשרת הדברות של "קונסנזוס וושינגטון" – ובהן ליברליזציה מוחלטת של שוק ההון, ליברליזציה של קביעת שער החליפין, הפרטה מלאה וכו'. והנה, דווקא פישר, בשעת מבחן, ביכר את אחריותו למשק הישראלי על פני דבקותו בעקרונות הליברליים. כמותו נהג גם עמיתו האמריקאי ברננקי, שאף הרחיק לכת ממנו בהחלטות כמעט סוציאליסטיות.

אם מובן מדבריי עד כה שאני שולל את כלכלת השוק, אני ממהר להבהיר שלא כך הדבר. אני מאמין בכלכלה החופשית, המבוססת על היוזמה, החריצות, היעילות והיצירתיות של השחקנים במגרש הכלכלי, וכן – אפילו ברדיפת הבצע כמנוע צמיחה כלכלי (גם אם לי, אישית, הדבר זר ורחוק). אולם אני מאמין בכלכלה החופשית ככלי ולא כדת. הביקורת שלי היא על הפיכת השוק החופשי לדת חדשה, שהכל כפוף לחוקיה, ובדבקות הקנאית בה, גם כאשר המחיר שהחברה משלמת בעטיה גבוה ואף הרסני. אני מאמין בכלכלה החופשית ככלי, אך אני מודע גם לכשליה, אותם יש לרסן באמצעות מעורבות של המדינה.

עקרון הברזל של השוק החופשי, הוא היד הנעלמה המנהלת את המשחק הכלכלי, כך שבסופו של דבר המשק יסתדר בצורה הטובה ויגיע לתוצאות הטובות ביותר לטובת הכל. מכאן ההתנגדות לכל רגולציה ולכל התערבות ממשלתית.

והנה, ברגע של משבר, הבין פישר שהיד הנעלמה עומדת לדרדר את המשק הישראלי לעברי פי פחת, ושיש מקום להתערבות של יד אחראית, יד של המדינה, שרואה את האינטרס הכולל ומתערבת כשהוא נפגע.

מבחינה זאת, טוב שדווקא סטנלי פישר היה במקום הנכון ברגע בו התקבלה ההחלטה. אפילו נחמיה שטרסלר התקשה לגנות אותו, שהרי קשה להיות יותר קתולי מהאפיפיור.

החלטתו של פישר להתערב בשוק ההון, נותנת לגיטימציה לדיון ציבורי ולהטלת ספק בהגיון שעומד מאחורי משטר ההפרטה המולך במשק הישראלי. הטלת ספק, לא בחינת "הכל או לא כלום", אלא בדיקה היכן ומתי אי אפשר לסמוך על היד הנעלמה ויש מקום להתערבות היד האחראית.

האם העוני הקשה ורחב המימדים המכה בחברה הישראלית הוא נושא שהמדינה אחראית להתערב בו? האם הפערים הסוציואקונומיים הגדולים מצדיקים התערבות של המדינה? האם על המדינה להתערב כדי להבטיח חינוך ברמה גבוהה לכל, בריאות לכל אזרחי המדינה?

אחרי החלטתו של פישר להתערב במשבר והתמיכה שקיבל מכל עבר, יהיה קשה לכל החוכמולוגים, הלועגים בהתנשאות לכל אמירה חברתית, בטענה שהיא תוביל אותנו "לקובה" ול"סטליניזם בולשביקי" רחמנא לצלן, לומר שהיד הנעלמה של השוק החופשי תפתור את כל בעיותינו. סטנלי פישר, דווקא סטנלי פישר, פתח צוהר לשיח חברתי כלכלי חדש בישראל. 

 * הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh