הבלוג של אורי הייטנר

במהלכה של מלחמת ששת הימים, הגה יגאל אלון את התכנית המדינית הראויה, החכמה והמתאימה ביותר, לשאלת גבולות הארץ. העיקרון הראשי של התכנית היה מוסרי – זכותו הבלתי מעורערת של העם היהודי על א"י. העיקרון השני היה הבטחת צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. העיקרון השלישי היה גבולות בני הגנה. על סמך עקרונות אלה הציע אלון פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מוכנה לסגת מן האזורים המאוכלסים בפלשתינאים, כדי שלא לסכן את יהדותה של המדינה ולא לשלוט בכוח על עם אחר, ולספח את האזורים הריקים מפלשתינאים למדינת ישראל וליישבם. הבעיה בתכניתו של אלון, שהיתה זו תכנית שלום. לשלום יש צורך בפרטנר, ולא נמצא פרטנר שהסכים לדון בתכנית.

באמצע שנות ה-90 הייתי בין מייסדי תנועת "הדרך השלישית" ושותף לעיצוב תכניתה המדינית. תכנית זו התבססה על העקרונות של תכנית אלון, וציירה מפה שלקחה בחשבון גם את השינויים הדמוגרפיים וההתיישבותיים שנוצרו בשטח בשנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. על פי התכנית הזו, ריבונות ישראל תחול על ירושלים השלמה, בקעת הירדן רבתי (כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה והשומרון), צפון ים המלח, מדבר יהודה, דרום הר חברון וגושי ההתיישבות הגדולים, ובהם גוש קטיף והתוחמת הצפונית של רצועת עזה. ישראל תיסוג מן האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ובראשם הערים הפלשתינאיות הגדולות, אזורי גב ההר ומרבית רצועת עזה. גם תכנית זו היתה תכנית שלום, אולם היינו מפוכחים דיו כדי להבין שאין סיכוי שהיא תתקבל בידי הצד השני (מאז ו' קמפ-דייוויד בשנת 2000 ברור שאין פרטנר לאף תכנית ישראלית, שהרי את מה שברק הציע לערפאת וערפאת דחה, אפילו מר"צ ו"שלום עכשיו" לא העזו להציע קודם לכן). לכן, אף שהדבר לא נכתב בפירוש במצע, לא הייתי היחיד שהבין, שהדרך ליישום התכנית היא חד צדדית.

אין הכוונה לנסיגה חד צדדית נוסח ההתנתקות – בריחה עד לקווי 4.6.67, בלי סיפוח של שטח כלשהו, בלי צעד כלשהו המקבע, במקביל, את גבולות הקבע של ישראל ביו"ש (למשל, במקביל להתנתקות – סיפוח גושי התיישבות גדולים). האופציה החד צדדית בה האמנתי ואותה הצעתי לאורך שנים, דיברה על עיצוב חד צדדי של גבול הקבע של המדינה, סיפוח להלכה ולמעשה של האזורים המיועדים לריבונות ישראל ונסיגה חד צדדית מן האזורים המיושבים בפלשתינאים.

עקרונית, זו עמדתי גם היום. אולם המציאות בשטח – לקח הנסיגות מאוסלו ועד ההתנתקות, מעוררת ספקות בקרבי, אודות מעשיות הגישה הזאת. כל הנסיגות הביאו לשפיכות דמים ולטרור. כל שטח שישראל נסוגה ממנו, בהסכם או באורח חד צדדי, היה לבסיס תוקפנות וטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. כך היה בשטחים שנמסרו לרשות הפלשתינאית במסגרת הסכמי אוסלו – ושהיו בסיס לפיגועי התאבדות קטלניים בישראל. כך היה בשטחים שישראל נסוגה מהם בהתנתקות, שהנם בסיס לירי טילים יומיומי לעבר יישובים ישראליים אזרחיים. לעומת זאת, חזרת צה"ל לשטחי הרשות במבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל והשב"כ בשטחים אלה עד היום (וכן, הקמת גדר ההפרדה), הביאו לירידה דרסטית בפיגועים (גם אם לא במוטיבציה לבצעם). כל עוד זו המציאות, קשה לי להציע נסיגות נוספות. הרי החובה המוסרית הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא ביטחון.

מצד שני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את סיפוח השטחים, צעד שעלול להפוך אותה למדינה דו לאומית. ישראל גם אינה יכולה לשלוט בכוח באותם שטחים, בלי לתת לתושביהן אזרחות מלאה.

אז מה הפתרון?

לאורך זמן, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית, המבוססת על העקרונות של תכנית אלון ותכנית "הדרך השלישית". לעת עתה, ישראל אינה יכולה לסגת מכל שטח שהוא.

לכן, יש להודיע היום מהו גבול הקבע של מדינת ישראל. על ישראל לספח באופן חד צדדי את השטחים החיוניים לאינטרס הלאומי שלה ולביטחונה. לגבי השטחים המאוכלסים בפלשתינאים – על ישראל להודיע שאין לה כל תביעה לריבונות על השטחים הללו, אך כל עוד לא נמצא פתרון שיבטיח את ביטחון ישראל ואזרחיה, צה"ל לא יוכל לעזבם. יש לאפשר לרשות הפלשתינאים להמשיך ולנהל את החיים האזרחיים האוטונומיים בשטחים אלה, במקביל לנוכחות הביטחונית, שעד שינוי המצב היא בגדר רע הכרחי, ולכן – הכרח בל יגונה.

* "קו למושב"