לאחר כל פרסום עדכני של מספר העניים בישראל, מספר ואחוז האנשים והילדים החיים מתחת לקו העוני, מתפתח ויכוח על אמינות הדו"ח והרלוונטיות שלו. הוויכוח אינו תיאורטי בלבד, הוא מלווה בהצעות מעשיות לשינוי המדד.
טענת מתנגדי שיטת המדידה הנוכחית, טוענים שאין היא מודדת באמת את העוני, שהוא מוחלט, אלא את העוני היחסי, כלומר את אי השוויון, שאינו מעיד באמת על עוני. לפיכך, אין זה קו העוני אלא קו אי השוויון, ובפי ציניקנים, זהו קו צרות העין והקנאה.
טענה זו מבוססת על העובדה, שקו העוני מתייחס לממוצע ההכנסות בחברה – הוא 50% מההכנסה הפנויה החציונית למשפחה בישראל. לפיכך, ככל שרמת החיים בישראל עולה, כך גם קו העוני עולה, ולכן – גם אם מצבם של העניים משתפר במקביל, הם עדיין יוגדרו עניים, בשל עליית הקו. במקום למדוד את העוני היחסי, יש למדוד את העוני המוחלט. למשל, לקבוע מהו סל המוצרים והשירותים הדרושים למשפחה, ומי שאין ביכולתו לרכוש סל זה, יוגדר כעני. כך, יימדד העוני האמיתי, והעובדה שמספר מתעשרים העלו את הממוצע, לא תגדיר אדם כעני. הטענה הניצחת של בעלי עמדה זו, היא שמה שאך אתמול נחשב למעמד בינוני מבוסס, היום נחשב לעוני, ומכאן שאין זו מדידה ריאלית.
יש להודות שיש היגיון בטענה הזו. אך יותר משזו טענה מקצועית או מדעית, זו טענה אידאולוגית. האידאולוגיה שמאחורי טענה זו, היא שלילה עקרונית של רעיון השוויון. כיוון שגם בחברה הבלתי שוויונית של ישראל, מדידת העוני עדיין נעשית באוריינטציה של שאיפה לשוויון, או לפחות להקטנת האי שוויון, האידאולוגים של אי השוויון שוללים אותה מיסודה ורוצים להחליפה.
אכן, העוני הנמדד אינו מוחלט, אלא יחסי לחברה, אך בצדק הוא נמדד כך. כשאני הייתי ילד, לא היה לי מחשב בבית. אז עוד לא היו מחשבים אישיים. כאשר הומצא המחשב האישי, הוא היה בתחילה מצרך מותרות, לעשירים בלבד. אילו לא היה לי היום מחשב בבית, כיוון שלא היה ביכולתי לרכוש אותו, האם הדבר היה מעיד עליי שאני עני? בוודאי. זאת, כיוון שהיום הנורמה היא מחשב בכל בית, מחשב לכל ילד. מי שאין לו מחשב, אינו חלק מהמשחק המודרני, לא בחיי הכלכלה ולא בשום תחום אחר. ילד שאין לו מחשב, יתקשה מאוד להצליח בלימודיו, ונגזר עליו לפגר אחרי חבריו, או להתאמץ הרבה יותר מחבריו כדי להגיע להישגיהם. כן, עוני הוא עניין יחסי. עוני הוא מצבו החומרי של אדם ביחס לנורמות של החברה שבה הוא חי.
כאשר אנו שומעים על המספר הרב של האנשים החיים מתחת לקו העוני, אנו שומעים על מספר האנשים שאינם מסוגלים לחיות בנורמות של החברה ואינם מסוגלים לתת לילדיהם את ההזדמנות להתפתח כראוי ולהצליח. ככל שהחברה משתנה ורמת חייה עולה, כך הנורמה של להיות חלק ממנה עולה. ולכן, מדד עוני, המתאר עוני יחסי, ביחס לחברה ולרמת החיים שבה, הוא מדד העוני הראוי. לעומת זאת, מדד של עוני מוחלט, שאינו מתייחס לרמת החיים של החברה, הוא מדד שקרי, כיוון שהוא מציג אנשים רבים שרמת חייהם נמוכה באופן משמעותי מן הנורמות בחברה, כמי שאינם עניים. מי שמציעים להחליף את המדד למדד המסולף הזה, מציעים לשבור את המראה, כיוון שמראה החברה הישראלית הנשקף ממנה, שאי השוויון שבה הולך וגדל ולפיכך העוני שבה הולך וגדל, אינו מלבב במיוחד. הם מציעים לשבור את המראה, כיוון שהכרת המציאות עשויה לחולל תביעה לשינוי חברתי, ומכך הם חוששים.
האם יש קשר בין העוני היחסי לעוני המוחלט? מי שיש לו ספק בכך, מוזמן לקרוא את מסקנות דו"ח ועדת איצקוביץ' אודות הביטחון התזונתי של אזרחי ישראל. דו"ח זה מודד את העוני על פי מדד מוחלט. מסתבר, שבמקביל לעליה במדד העוני, עולה גם מספר האנשים שסובלים מהעדר ביטחון תזונתי. התמונה לפיה 22% מן הציבור בישראל סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, כלומר נעדרים נגישות סדירה למזון מזין בדרכים מקובלות ובכמות מספקת, היא נתון מזעזע. הנתון על פיו 34% מהאוכלוסיה מוותרים על מוצרי חזון חיוניים כדי לממן מוצרים חיוניים אחרים, הוא מצמרר.
אז רגע לפני שנקבל את העצות המלומדות הקוראות לשבור את המראה האמיתית של החברה הישראלית – דו"ח העוני, כדאי שניתן דעתנו לעובדה הכואבת והמבישה, העולה מדו"ח איצקוביץ', שנמנע מלומר את המילה המפורשת, אך משמעות מסקנותיו, היא שבחברה הישראלית קיימת חרפת רעב.
* "שווים", bsh הפורטל לצדק חברתי וזכויות האדם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
