הבלוג של אורי הייטנר

איני אוכל חמץ בפסח. כך חונכתי משחר ילדותי, על כך אני מקפיד כל ימיי, כך אני מחנך את ילדיי ומקווה שגם הם ישמרו על המסורת הזאת.

איני אדם דתי ואיני מקפיד על הכשרות. אולם אי אכילת חמץ בפסח היא בעבורי אבן יסוד בתרבותי הלאומית כיהודי, וחשוב לי לשמור על כך.

בחדר האוכל של קיבוצי, קיבוץ אורטל, אין מגישים חמץ בפסח. זו החלטתם הריבונית של חברי אורטל, על אופי הפרהסיה המשותפת של הקיבוץ. חברים המעוניינים בכך אוכלים חמץ בביתם. חדר האוכל מבטא את הדרך הציבורית המשותפת, את התרבות המשותפת, וכפי שחדר האוכל סגור ביום הכיפורים, כך אין בו חמץ בפסח.

כל הכתוב לעיל הוא הקדמה שנועדה להצביע על המקום בו אני עומד בנוגע לפסח ולאי אכילת חמץ בפסח. מתוך נקודת המוצא הזאת, אני שולל את חוק החמץ מעיקרו.

אני שולל את החוק, כיוון שאני שולל התערבות של המדינה בתפריט של האזרח. נכון, אין המדובר בהתערבות במה שיש במקפיא שבביתו אלא בעיצוב הפרהסיה, אך אני סבור שיש להמנע ככל הניתן מעיצוב הפרהסיה באמצעות חקיקה כופה. את הפרהסיה יש לעצב בהידברות ובהסכמה. וגם אם ההסכמה הזאת חסרת שיניים פורמליות, למעשה, יש לה כוח רב ומשמעותי יותר מכל חוק.

חוק החמץ לא מנע מאף יהודי לאכול חמץ בפסח. ואם יש מי שלא אכל חמץ אך ורק כיוון שהחמץ לא היה בהישג ידו, אין כל משמעות לאי אכילתו את החמץ. לעומת זאת, החוק הזה וחוקים נוספים דוגמתו (חוק החזיר, למשל) מרחיקים את הציבור החילוני מהתרבות היהודית, מהמסורת, מהדת, משניאים את הדת על הציבור ומעמיקים את הקיטוב בחברה הישראלית.

רוב מוחלט, קרוב ל-100% מהמשפחות היהודיות, מלות את בניהן, אף שאין חוק המחייב זאת. רוב גדול מבני המצווה בישראל עולים לתורה ביום חגם, ללא כל חוק העוסק בכך. כ-75% מהציבור היהודי בישראל צם ביום הכיפורים. אין כל חוק המחייב צום ביום זה. ואם כל הדוגמאות הללו אינן נוגעות בפרהסיה, הרי שביום הכיפורים אזרחי ישראל היהודים אינם נוסעים ברכב ממונע. גם חילונים גמורים בוחרים ביום זה ב"עוצר מרצון". נוהג זה אפשרי רק כיוון שאין חוק המנסה לכפות זאת.

חוק השבת הוא סיפור אחר, כיוון שהוא מגן על הציבור בפני כפיה חילונית, כפיה למעשה של עבודה בשבת (וחבל שאין מקפידים יותר באכיפתו). אך חוק החמץ, חוק החזיר ודומיהם לא זו בלבד שאינם נחוצים, הם מזיקים. הם מזיקים, בראש ובראשונה, לדת ולדתיים. אחרי 60 שנות ניסיון בציבוריות הישראלית, ניתן היה לצפות מהפוליטיקאים הדתיים שיבינו איזה נזק נגרם בשל החקיקה הדתית הכופה, ושהם ייזמו הפסקת כל חקיקה נוספת וביטול חלקי של החקיקה הקיימת.

אבל משום מה, המפלגות הדתיות מתעקשות להתחרות ביניהן מי מרבה יותר בחקיקה דתית, כפי שבשבוע שעבר, בעקבות פסיקת השופטת צבן, הן התחרו ביניהן בהתלהמות נגד הפסיקה ונגד השופטת.

את חוק החמץ יש לכבד, כפי שיש לכבד כל חוק. על הרשויות לאכוף אותו, כפי שעליהן לאכוף כל חוק. אבל פסיקת בית המשפט מוכיחה עד כמה החוק הזה מזיק ומיותר. ניתן לראות בפסיקת השופטת התחכמות עם החוק. מצד שני, ראוי ששופטים לא יקפצו דום לנוכח כתבי אישום שאינם מעוגנים בפירוש בנוסח החוק (וחזקה על השופטת, שהנה יהודיה דתית, שלא חיפשה היכן "לפגוע בדת", אלא פשוט דבקה בנוסח החוק, כדי להמנע מענישה שלא לצורך).

אולם כל ההתפלפלות המשפטנית הזאת היא היפוכו הגמור של השיח הערכי הראוי אודות צביונה היהודי של המדינה. וכך, ערב פסח, במקום לעסוק במשמעות החירות והעבדות בימינו, אנו עוסקים בהתפלפלות משפטית מיותרת, אודות משמעות נוסחו של חוק מיותר, שאינו מקדם במאומה את צביונה היהודי של המדינה, אלא להיפך – מסיג אותו אחור. הח"כים הדתיים מרבים לתקוף, ובצדק, את המשפטיזציה של מדינת ישראל. כיוון שמערכת המשפט פועלת על פי החוקים שנחקקו בידי חברי הכנסת, מן הראוי שאותם ח"כים יזכרו שחקיקציה גורמת למשפטיזציה וחוקים מיותרים גורמים לפרשנות מיותרת שלהם.

אני רוצה את מדינת ישראל כמדינה יהודית יותר. יש להשיג זאת באמצעות העמקת החינוך היהודי, בגישה פלורליסטית, ולא באמצעי חקיקה וכפיה.

ובאשר להתלהמות הפוליטיקאים החרדים בעקבות פסד הדין – לאור כותרות השבועות האחרונים, מן הראוי שיפנו את מבטם פנימה, לבדק בית ולביעור חמץ אמיתי בתוך הציבור שלהם.

* "אומדיה" ,הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh