הבלוג של אורי הייטנר

מה לא ניסינו? הרצון לפייס את הפלשתינאים ולסיים את הסכסוך עמם הביא אותנו לניסיונות מניסיונות שונים.

תחילה ניסינו את אופציית הסדר הביניים. הרציונל היה דחיה בשנים אחדות של הדיון על הנושאים שקשה להגיע עליהם להסכמה, ובינתיים להכיר באש"ף, להביא את ערפאת ואנשיו ליש"ע ולסגת מחלק מן השטחים. באווירת הרצון הטוב שתיווצר ולאחר שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד, יתקיים מו"מ על הסדר הקבע. בתמורה לוויתורים הישראלים התחייבו הפלשתינאים להפסיק את המאבק המזוין. הם לא עמדו אפילו יום אחד בהתחייבות. כל שטח שישראל נסוגה ממנו היה בסיס לטרור ותוקפנות נגד ישראל, והטרור הגיע לשיאים שלא הכרנו קודם.

בעקבות הכישלון ניסינו את אופציית הסדר הקבע. בקמפ-דיוויד ובטאבה הציע ברק לפלשתינאים, למעשה, נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים. תמורת השארת כבשת רש של כ-2% מהשטחים, בהם נוצרה מציאות התיישבותית בלתי הפיכה, בידי ישראל, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב. ברק הציע את הצעות השמאל הקיצוני, שעל פי מה שהובטח במשך עשרות שנים, ברגע שתוצענה יהיה שלום מיידי. בתמורה הוא דרש התחייבות פלשתינאית לסיום הסכסוך. ההצעה נדחתה והפלשתינאים פתחו במתקפת טרור נוראית, בהובלתו של ערפאת, שהופסקה רק במבצע "חומת מגן" ובעקבותיו.

בעקבות הכישלון, ומשהתברר שאין פרטנר אמיתי לשלום, ניסינו את אופציית הנסיגה החד צדדית, מתוך הנחה שברגע שניסוג לקווי 67' ונעקור את ההתנחלויות, לא תהיה עוד עילה לטרור נגדנו. השטח ממנו נסוגונו היה לבסיס טרור, ממנו נורים מידי יום טילים על אוכלוסיה אזרחית בישראל.

כל מדינה נורמלית, היתה מסיקה משלושת הכישלונות הללו את המסקנה המתבקשת – שהכיוון בו היא הלכה שגוי, ואין לחפש עוד נתיבים באותו כיוון. מציאות העשור וחצי האחרונים הוכיחה בעליל שהפלשתינאים אינם מוכנים לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל, ולכן הם אינם פרטנר לשלום, אלא לכל היותר להסכמים טקטיים שנועדו לשפר את מצבם בהמשך המאבק בישראל.

אבל אנו, כידוע, עם קשה עורף. גם כאשר העובדות כל כך ברורות, אנו מעדיפים ללכת עם הראש בקיר. הפטנט החדש הוא ההזוי מכולם – "הסכם מדף".

מאחר וידוע שאין פרטנר להסכם, ושהעם הפלשתינאי נוהה אחרי חמאס שאינו נותן ידו אפילו למראית עין של חתירה לשלום, מנסה הממשלה להגיע להסכם עם ממשל שאין לו כל תוקף בעיני עמו, ושאלמלא כידוני צה"ל כבר מזמן היה מודח כפי שהודח ברצועת עזה, ושאין לו כל יכולת לקיים את ההסכם.

החומרה בפארסה הזאת, היא שאם וכאשר יפתח פעם מו"מ רציני, נקודת המוצא שלו תהיה הוויתורים מרחיקי הלכת בהסכם הזה. אולמרט מסנדל בכך כל הנהגה ישראלית בעתיד ומחבל בכל ניסיון עתידי לשמור על האינטרסים הישראליים במו"מ.

האבסורד הוא, שגם הממשל הפיקטיבי של אבו מאזן – לא זו בלבד שאין לו לגיטימציה בעיני עמו ולכן כל הסכם עמו הוא על הקרח; אלא הוא עצמו אינו שוחר שלום ואינו מוכן להכיר בזכות קיומה של ישראל. אבו מאזן יצק במשך עשרות שנים מים על ידיו של ערפאת, והאשליה כאילו הוא מייצג דרך אחרת – אין לה על מה להסתמך.

פרשת עיטור הגבורה הפלשתינאי למחבלות הרוצחות, מעידה על מהותו של הפרטנר. בעקבות הלחץ שהופעל על הרש"פ בוטל הטקס, אך הובהר מי הם גיבוריהם של אבו מאזן וחבריו. גבורתן של המחבלות היא הצלחתן לרצוח ישראלים. על כך הן ראויות לעיטור הבכיר ביותר של אש"ף. כן, אש"ף הוא אותו אש"ף.

גיבורי אש"ף, גיבורי הרשות הפלשתינאית, הם העדות למאוויי הפלשתינאים. הם העדות לכנות כוונותיהם של הנושאים ונותנים עמנו. עיטורי הגבורה לרוצחות הללו, הם שיעטרו את המדף עליו יונח ההסכם אליו חותר ראש הממשלה. 

* "ישראל היום"