הבלוג של אורי הייטנר

סוגיית עתיד הגולן רק עלתה לכותרות, וכבר הוציאו מצדדי הנסיגה מהבוידם את נשקם הישן והחלוד – נשק ההפחדה. ראשון היה רן כהן, שאץ רץ לתקשורת ובפיו בשורת האימים, לפיה הברירה היא "מלחמה עם הגולן או שלום בלי הגולן" ומסקנתו היא שעדיף שלום בלי הגולן. החרו החזיקו אחריו דוברים נוספים המנסים להלך אימים על הציבור באותה שפה – "האיום הסורי... האיום הסורי איראני ... מלחמה... אם לא נשלם את מחיר השלום..." וכו' וכו'.

ההפחדות הללו מנותקות מן המציאות, רחוקות מן העובדות, אך השימוש הדמגוגי בהן מובן. ההפחדות הן תחליף לוויכוח שקול והגיוני. בהעדר נימוקים רציניים בעד הנסיגה, מנסים תומכיה להפעיל את סירנות הבהלה – אולי הן תשכנענה את הציבור לקבל עמדה שהוא מתנגד לה ומתקומם נגדה.

ההפחדות הללו אינן חדשות. ביום שבו החילה הכנסת את ריבונות ישראל על הגולן, לפני 27 שנים, התהלך הח"כ הצעיר יוסי שריד לאורכו ולרוחבו של אולם המליאה, ידיו משולבות מאחורי גבו וסינן בזעם מבין שיניו שוב ושוב: "מטורפים. הם ממיטים עלינו מלחמה נוראה". לא היה זה האיום הראשון במלחמה. עוד באמצע שנות השבעים, כשממשלת רבין החליטה על הקמת קצרין, עיר הגולן, איימו מתנגדי ההחלטה שהיא תביא למלחמה מיידית, ודאית. וכשהכנסת קיבלה ב-1999 את "חוק שריון הגולן", פגש ח"כ יוסי ביילין את יוזם החוק, ח"כ לשעבר יהודה הראל וסינן לעברו בארסיות: "מה אתה כל כך מרוצה? היום הבאת עלינו מלחמה עם סוריה". כל צעד לחיזוק אחיזת ישראל בגולן לווה ברעש המטריד של זורעי הבהלה המזוייפת. אפילו כאשר הועברה מכללת "אוהלו" לקצרין, היו מי שטענו שמדובר בצעד שיביא למלחמה. וכמובן שהמו"מ בין ישראל לסוריה על נסיגה מהגולן בשנות ה-90 לווה כל העת באיומים אודות המלחמה הנוראה שתפרוץ אם ישראל לא תיכנע לתכתיב הסורי.

והנה, ההתיישבות בגולן מציינת 41 שנים להיווסדה. קצרין כבר בת 31. ריבונות ישראל על הגולן קיימת כבר 27 שנים. והגבול בין ישראל לסוריה הוא השקט ביותר, יותר מגבולות השלום עם מצרים ועם ירדן. השקט אינו למרות ישיבתנו על הגולן. השקט הוא בזכות ישיבתנו על הגולן. במלחמת יום הכיפורים, הבינו הסורים שכל עוד ישראל יושבת על הגולן ועל החרמון, תוצאותיה של כל מלחמה ברורות מראש. הרי אפילו כאשר הופתעה ישראל כפי שהופתעה בפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, בתוך ימים ספורים עצר צה"ל בפאתי דמשק. הסורים הפנימו זאת ומקפידים לשמור על שקט מוחלט בגבולם.

האם השקט הזה מובטח לנצח? לא. אך האם מישהו יכול להבטיח שהשקט היחסי בגבול מצרים או ירדן מובטח לעד? ודאי שלא. כל עוד ישראל יושבת על הגולן, הסכנה שתותקף בידי סוריה קטנה הרבה יותר מהסכנה שתותקף בידי סוריה, אם זו תשלוט בגולן.  

האם יש תנאים מסויימים שבהם עלולה סוריה לתקוף את ישראל, גם כאשר ישראל יושבת על הגולן? התשובה היא חיובית. הסורים בוחנים כל העת את החברה הישראלית והם קשובים מאוד לקולות הנשמעים בתוכה. כאשר הסורים שומעים אמירות כמו: "מוטב שניסוג מהגולן עכשיו, לפני המלחמה, כיוון שהחלופה היא מלחמה, שאחריה ניסוג מהגולן, בלי קשר לתוצאותיה", אמירה כזאת עלולה להיות בעבורם תמריץ לתוקפנות. אם הם יחשבו שזה הלך הרוח בישראל, הדבר עלול לגרום להם לצאת להרפתקה. אם המסר שישמעו, הוא שאם יתקפו – כל שטח שיפסידו במלחמה, יפסידו אותו לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות.

מעניין לבחון את הפילוסופיה של מהלכי האימים, המנסים להפחיד אותנו כל העת במלחמות, אם לא נכנע לתכתיב הסורי. גישתם היא, שאם ישראל לא תיכנע, המלחמה היא בלתי נמנעת. משמעות הדברים היא, שהם מקבלים כמובנת מאליה וכמצב נורמלי את התוקפנות הערבית  נגד ישראל. האיום על ישראל הוא המצב הטבעי, וכדי להסיר אותו או לפחות לדחות אותו, על ישראל לרצות את אויביה ולפייס אותם. מעניין, שאלה בתוכנו הלועגים לקשר בין העם היהודי למולדתו ומציגים אותו כעניין נדל"ני, ו"השלום חשוב מאדמה" וכו', מקבלים כמובן מאליו יציאתם של הערבים למלחמה, לא כדי לשמור על אדמתם, אלא כדי לכבוש אדמה ישראלית.

מעניינת מאוד גם תפיסת השלום של המהלכים אימים. טענתם היא שעלינו למסור את הגולן לסוריה למען השלום, כי אם לא נמסור את הגולן בטוב, הסורים יפתחו במלחמה. דומה הדבר למי שמציע הצעת נישואין, ומודיע לזוגתו שאם לא תנשא לו, ירצח אותה. חתונה עם מי שמאיים ברצח, כמוה כשלום עם מי שמאיים במלחמה. מי שמאיים במלחמה אינו רוצה בשלום. אם אין הוא רוצה בשלום, לא יהיה שלום, כי צריך שני צדדים לשלום. אם אין שלום, הרי ודאי שאפילו הנוסחה השקרית של "שטחים תמורת שלום" אינה תופסת עוד.

יש לומר למהלכים אימים: "חבר'ה, תרגיעו". הגולן הוא ישראלי, וזו מציאות בלתי הפיכה. עם ישראל רואה בגולן את מולדתו, בדיוק כמו את הגליל, את הכרמל, את הנגב ואת השרון, את ירושלים ואת ת"א. גם איומי מלחמה לא יזיזו את עם ישראל מהגולן.

והעיקר – לא לפחד כלל.

* "אומדיה"