הבלוג של אורי הייטנר

במהלך יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, היה תלוי לוח המודעות שירה של צרויה להב "תפילת האמהות".

אין ספק שמן הבחינה האמנותית, האסתטית, זהו שיר יפה מאוד. השיר פורט על הנימים הדקות ביותר של רגשותינו. הרי אין דבר שניתן להזדהות עמו יותר מאשר זעקת אם, כאבה של אם שבנה נפל, געגועיה. אין אמת גדולה מזאת.

ואף על פי כן, המסר של השיר הוא מסר שקרי, כיוון שהוא מנוגד לאמת חיינו בארץ הזאת. אין כל אמת בשורות כמו: "מי שזקוק למלחמה שומר אותה בוערת / אומר שמוכרחים ואין ברירה אחרת / חיי אדם מול החלטות מלמעלה", ואלו הן השורות המשמעותיות ביותר בשיר; הן תמצית המסר שהוא מביע.

אמת חיינו היא שאכן, אין ברירה אחרת, גם אם יש האוהבים לכנות אמירות כאלו כ"קלישאות", כביכול; לנוד להן בציניות. הסגנון הזה הוא חיקוי חלול של שירת המחאה בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם, אולם המלחמה בישראל היא מלחמה על הבית, על עצם קיומו.

אין שקר גדול יותר מלהציג את המלחמה כתוצאה מכך שהמנהיגות הישראלית "רוצה במלחמה", כביכול, ו"שומר אותה בוערת". האמת היא שהמלחמה היא מלחמת הקיום שלנו, מול אויב שקיומנו הוא לצנינים בעיניו והוא נלחם נגד הקיום ואינו עומד להפסיק את המלחמה הזאת. הערבים רואים בנו פולש קולוניאליסטי בארצם, שכבש אותה מידיהם וגרש אותם ממנה, והם נלחמים כדי לשים קץ ל"פלישה" הזאת. עובדה – כל הניסיונות של ישראל להגיע לשלום עם הפלשתינאים ולשלם מחיר כבד ביותר, נענו בהמשך המלחמה והטרור ובהגברתם. עובדה – אחרי שיצאנו מכל רצועת עזה ועקרנו את כל יישובינו, ממשיכים הפלשתינאים להפגיז מידי יום את שדרות ויישובי עוטף עזה, כדי לנצל הצלחה ולגרש אותנו גם משם.

וכאשר רוצים להשמיד אותנו, מלחמתנו היא מלחמת אין ברירה. במציאות כזאת, עצם קיומנו מותנה בנכונותנו להמשיך להלחם על הארץ ולשלם את המחיר הכבד והכואב בחיי אדם. האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה.

זאת אמת חיינו והיא הראויה להיות המסר עליו אנו מחנכים את ילדינו. זה המסר הראוי ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אני רואה ביום הזיכרון סוג של יום כיפור, יום שבו עלינו להתייצב מול מצפוננו ולומר את אמת חיינו ללא כחל וסרק. השיר "תפילת האמהות" אינו מבטא את האמת הזאת, ולכן אין הוא ראוי לעטר את לוח המודעות של קיבוץ אורטל ביום הזיכרון.  

 מידף - עלון קיבוץ אורטל