הבלוג של אורי הייטנר

השיר "מה אברך" - כאילו נכתב על אסף רז. אסף היה בחור מוכשר ויפה תואר, קצין ביחידה מובחרת, מוסיקאי, ספורטאי, צייר, צלם, סטודנט מצטיין לפילוסופיה, אדם בעל ידי זהב,  ומעל הכל – מחנך. הצעיר ברוך הכישרונות הזה יכול לעשות חיל ולהצטיין בכל תחום שהיה בוחר לעסוק בו. הוא בחר בתחום החינוך, ובפרט בתחום החינוך הבלתי פורמלי. כידוע אין אלה תחומים עתירי פרנסה. מי שהעדפתו היא "לעשות כסף" – יבחר בעיסוק אחר. אסף בחר בהכרה מלאה בדרך הזאת, מתוך תחושת שליחות חברתית, ומתוך אמונה ביכולתו לחנך, להשפיע ולשנות. אסף היה רכז נוער ביישובו – מושב שעל שבגולן, ולאחר שלוש שנים – רכז נוער בגולן כולו, חבר בצוות מתנ"ס הגולן, אותו אני מנהל. אהבתי מאוד את אסף. אהבתי לעבוד איתו. ראיתי בו בן טיפוחיי. בשנה שעבד בתפקיד הוא הצליח מאוד וקידם רבות את הנוער בגולן.

לפני פחות משנה נהרג אסף בתאונת דרכים.

הפתיח הזה נועד לדבר בשבחו של אסף, להזכיר את שמו, להציג את עומק החלל שנפער עם מותו, שהרי מן העשיה הרבה שהספיק בשנות חייו המעטות, ניתן רק לשער ולדמיין את התרומה הרבה שניטלה מן העולם במותו. אך הפתיח הזה נועד גם לשמש גילוי נאות – איני מתיימר להיות נייטרלי או אובייקטיבי בסוגיה שאני מעלה. עם זאת, אני מאמין שגם אדם אובייקטיבי, שייחשף לעובדות אליהן נחשפתי, יהיה שותף לתחושתי שחקירת מותו של אסף טויחה.

ב- 29.6.07 רכב אסף על האופנוע שלו בכביש 92, ממזרח לכינרת. רכב משטרה שנסע על הכביש, סטה בפתאומיות שמאלה, שעה שאסף ביצע עקיפה, פגע בו ופצע אותו אנושות. למחרת נפטר אסף מפצעיו. חודשיים לאחר התאונה, החליטה הפרקליטות לסגור את תיק התאונה, מחוסר ראיות. אמו של אסף, יפה, שחשה שמדובר בטיוח, ושהראיות העולות מחומר החקירה זועקות – יש אשם בתאונה הזאת, במותו של אסף, והאשם הוא השוטר שנהג ברכב המשטרתי, פנתה לחוקר ידוע בתחום הבטיחות בתעבורה, דורון פת, על מנת שיבצע חקירה עצמאית. פנייתה לחוקר נעשתה לאחר שבמשך חודשים דחתה אותה הפרקליטות ב"לך ושוב".

קראתי את טיוטת עבודתו של פת. התמונה העולה ממנה, המבוססת על חישובים המעידים על מהירות הנסיעה של אסף ושל השוטר, על שדה הראיה של השוטר בשעת הפניה; המנתחת  את סימני הצמיגים על הכביש ואת הראיות בשטח התאונה, אינה משאירה מקום רב לספק באשר לאחריותו של הנהג הפוגע.

איני מומחה לתעבורה ואיני שופט. קראתי את חוות הדעת הזו, ולא נחשפתי לעמדה אחרת. יתכן שקשה להוכיח מבחינה משפטית את אחריותו של הנהג הפוגע ושבית משפט היה מתקשה להרשיע את הנהג. אך ודאי שיש ראיות סבירות בהחלט על מנת להגיש כתב אישום ולבחון את הסוגיה בבית המשפט. אין ספק שיש יותר מחשד סביר שהשוטר גרם, באופן נהיגתו, למותו של אסף. לשם מה קיימים בתי משפט, אם לא כדי לבחון חשד כזה?

מדובר בחיי אדם. אדם חי ופועל, וכהרף עין מקפד את חייו. האם החברה יכולה לעבור על כך לסדר היום? האם אין זה ראוי שתאונה שהובילה למוות כזה תבחן לעומקה, בכל הרצינות ובכל האחריות? האין למצות את הדין עם הנהג שהביא למוות, אם במשפט אמת יתברר שהוא אכן אשם, ולא למנוע את עצם המשפט?

הצדק צריך להיעשות ולהיראות. העובדה שהנהג הפוגע הינו שוטר, מחייבת ביתר שאת להקפיד עמו. אמון הציבור במדינה ובמשטרה נפגע כאשר שוטרים אינם מגלים דוגמה אישית. למרבה הצער, לפחות בתחום הנהיגה הזהירה, המשטרה אינה מתאפיינת בדוגמה אישית, והדבר מתחיל במפכ"ל ובניצבים (רק לאחרונה תעד תחקיר טלוויזיוני את בכירי המשטרה ובהם מפקד משטרת התנועה נוהגים במהירות מופרזת) ומחלחל לאחרון השוטרים. כאשר שוטר גורם לתאונה קטלנית, ויש גם יש ראיות להעמידו לדין – אי העמדתו לדין יוצרת תחושה קשה של טיוח ומריחה.

ומה שחשוב יותר מכל האמור לעיל – על החברה הישראלית להלחם בנגע תאונות הדרכים. עיקר המלחמה היא באמצעות חינוך והסברה (אנו מינפנו את מותו של אסף לפעילות חינוכית בקרב הנוער בנושא הנהיגה הזהירה ומניעת תאונות דרכים) וביצירת תשתית פיזית וחוקית, אך גם באכיפת החוק וענישת העבריינים כדי להרתיע מפני נהיגה פרועה.

העמדתו לדין של השוטר לא תחזיר את אסף לחיים, אך היא עשויה לשדר מסר שיציל חיים בעתיד. וכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא.

יפה רז, אמו של אסף ז"ל: "אני אלך עד הסוף. אני אמצה כל מה שהחוק מתיר בידי, כולל בג"ץ. אם זה לא יעזור, אני אוציא את כל המשפחות שהתיקים שלהם נסגרו מחמת הספק, מחוסר ראיות ומחוסר עניין לציבור לרחוב. אם ארבע אמהות הוציאו את צה"ל מלבנון, אני אצליח לשנות את השיטה שבה הפרקליטות עובדת. אם אדם מת – העניין ייחקר עד הסוף. אחרת – איזו מלחמה זו בתאונות הדרכים?"

הפורטל לצדק חברתי ושוויון זכויות bsh

* "שישי בגולן"