הבלוג של אורי הייטנר

בכל תכניות הרדיו והטלוויזיה השדרנים השילו מעליהם את עטרת הרשמיות. את מקום הקריינים החליפו מגישים. המגישים אינם קוראים טקסט אלא משוחחים עם המאזינים / הצופים ועם המרואיינים שלהם. דיבורם אינו רשמי ומכופתר, הרי"ש שלהם אינה גרונית ובוודאי החי"ת והעי"ן נאמרות כמקובל בעברית המדוברת.

טוב שכך. הסגנון הזה יוצר קרבה בין השדר והמאזינים, הוא נותן תחושה ש"האיש הקטן שברדיו" הוא אדם המביא את עצמו ומעצמו, הוא מגלה ידע ובקיאות (פחות או יותר) ולא קורא טקסט שנכתב לו.

לא כן במהדורת החדשות של "קול ישראל". מהדורה זו משמרת את הסגנון הקרייני של פעם – יש בה מידה רבה של טקסיות וחגיגיות, סמכותיות ורשמיות; יש בה הקפדה על הגיה רהוטה ועל שפה מדוייקת. אין בה שיחה של הקריין עם המאזינים ולא טון דיבור משוחח. החדשות הן קורקטיות, אין בהן הבעת עמדה מצד הקריין (ואף מצד העורך, כותב הטקסט). יש בהן מיעוט של פרפראות ורכילות. מהדורת החדשות היא מעין טקס ממלכתי.

וטוב שכך. ההבחנה הזאת בין קריינות החדשות לבין הגשת היומנים ותכניות האקטואליה הגיונית וראויה. היא משמרת את מהדורת החדשות כמעין עוגן ממלכתי של אמינות וסמכותיות. היא משמרת אותה כמעין שמורת טבע של הגיה נכונה. וגם אם אין היא ההגיה המדוברת, וראוי שההגיה בתכניות הרדיו תהיינה בעברית טבעית ומדוברת, יש חשיבות בעוגן הלשוני, שגם כשאנו מתרחקים ממנו, אנו שומרים עמו על קשר אוזן, כדי לזכור ממה אנו מתרחקים.

הפיפסים של החדשות הם חלק מן הריטואל הממלכתי. הם שונים מאוד מאותות המבזקים כמו גם מאותות היומנים. הם הרבה יותר רשמיים ומנוכרים, והריחוק הזה נותן להם, ודרכם למהדורת החדשות עצמה, את ההוד וההדר הממלכתיים היאים למהדורה.

לפני חודשים אחדים קראתי על כוונה לבטל את הפיפסים, והדבר עורר בי התנגדות רבה. בסופו של דבר נוצר שעטנז של פשרה – הפיפסים הושארו, כביטוי למסורת של הרדיו הממלכתי, ומיד לאחריהן אות מבזקי, זמרירי (ג'ינגלי) מעין פרסומת לרשת ב' המשדרת את המהדורה. בעיניי, הזמריר הזה מקלקל את השורה. הזמריר, המתאים למבזק ולאות פתיחת תכנית אקטואליה, אינו הולם את אופי מהדורת החדשות.

והנה, לאחרונה הצטרפה תוספת חדשה למהדורת החדשות. סמוך לשידור תחזית מזג האוויר, עוצר הקריין את שטף דיבורו ומפנה את מקומו ל"תשדיר חסות", שפה נקיה לפרסומת מסחרית.

הפרסומת המסחרית בגוף מהדורת החדשות, מבהירה מדוע כל כך חשוב לשמר את הטקסיות הממלכתית של המהדורה. האנטיתזה של הממלכתיות היא תרבות ההפרטה. איני מדבר דווקא על ההפרטה במובן הכלכלי של העברת בעלות על חברה מידי המדינה לידיים פרטיות, אלא לתרבות של איש לאוהליך ישראל, תרבות של כל אדם לעצמו המובילה לתרבות של אדם לאדם זאב. תרבות של התפוררות החברה לגורמים. הפרסומת המסחרית, היא ביטוי מובהק של אותה תרבות.

הפרסומות המעצבנות הללו, הן לאורך שנים רבות חלק בלתי נפרד משידורי הרדיו, וכנראה שאין מנוס מכך; זהו מחיר הכרחי למימון שידור הרדיו הממלכתי. אבל עד לאחרונה נשמרו קווי חיץ בין הפרסומת, לבין שני אזורים סטריליים משטיפת המוח הזאת.

אזור סטרילי אחד היה השבת. עד לפני שנים אחדות לא שודרה פרסומת מסחרית בשבת. היה בכך יופי רב – אמירה שהשבת אינה "יום ז' בשבוע", אינה יום ככל הימים, אלא גם הציבור החילוני המאזין בשבת לרדיו, רואה בשבת יום מיוחד, שהתרבות, הפנאי והבילוי עומדים במרכזו והוא חף מעבודה, מעסקים ומהמרדף אחר בצע הכסף. למרבה הצער, מזה שנים אחדות נכנסה הפרסומת לשידורי השבת ופגעה מאוד בחוויית השבת הרדיופונית.

נותר עוד אזור סטרילי אחד – מהדורת החדשות. והנה, גם המאחז הממלכתי הזה נפל. מהדורת החדשות, שבתוכה משודרת פרסומת מסחרית, מאבדת מאוד מערכה וממעמדה הממלכתי. הכנסת פרסומת מסחרית למהדורת החדשות, כמוה כהכנסת צלם להיכל הממלכתיות. הפרסומת בגוף החדשות היא אמירה תרבותית. אמירה תרבותית שלילית מאוד. חבל.

* הפורטל לצדק חברתי ושוויון זכויות bsh