הבלוג של אורי הייטנר

כותרת עיתון "הארץ" ב-16.5.95: "קלינטון הציג לא-שרע נוסחת פשרה והזהיר מפני 'החמצת הסיכוי לשלום'". בכותרת המשנה נאמר: "סוכנות הידיעות הצרפתית: בנו של אסד נפגש בחשאי באפריל עם פקידים ישראלים בכירים. רבין מכחיש".

באותם ימים, אלה היו כותרות העיתונים. כל כותרת בכל יום יצרה תחושה שהנה, או-טו-טו תהיה נסיגה מהגולן. הכותרת אודות נוסחת פשרה לא דיברה על פשרה בסוגיית הנסיגה. לכאורה, הנסיגה כבר היתה עובדה. הפשרה היתה בנוגע לסוגיות אחרות. בגוף הכתבה צוטט א-שרע "שאין להתלהב מנכונות ישראל לסגת מכל רמת הגולן, שכן הדבר מתחייב מהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, וכי על ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה ב-1967". במילים אחרות – הנסיגה היא מובנת מאליה, עליה אין מו"מ. אחרי שישראל הסכימה לנסיגה מלאה, מתחיל מו"מ. על מה נסוב המו"מ? למשל, הסורים דרשו פירוז ישראלי זהה לפרוז שיידרש מסוריה לאחר נסיגה מהגולן. ישראל התנגדה לכך, וקלינטון הציע פשרה, שמכירה בעיקרון השוויון, אך באופן יחסי לגודלה של כל מדינה. במילים אחרות – מו"מ מתקדם על הפרטים.

עוד כותרות באותו גיליון דיברו על עימות בין פרס לרבין, ועל כך שפרס, שר החוץ, מאשים את רבין שבשל עקשנותו, השלום עם סוריה הולך ומוחמץ. זאת, לאחר שרבין אמר שסוריה דורשת דרישות שאף מדינה ערבית לא דרשה מאיתנו, ולא נוכל להיענות לכל הדרישות הסוריות. כותרת אחרת סיפרה על חילוקי דעות בתנועת "הדרך השלישית" בשאלה האם להפוך למפלגה. כותרת נוספת מספרת שהיועץ המשפטי של הכנסת בלם ניסיון של מפלגת העבודה למנוע מאביגדור קהלני וקבוצת ח"כים ממפלגת העבודה להעלות את הצעת החוק לשריון חוק הגולן. לצד הידיעה על מפגש בשאר אסד עם נציגים ישראליים (שכנראה לא התקיימה, כלומר ההכחשה של רבין היתה אמת) – כתבת רקע של גיא בכור על בשאר, הבן הצעיר של אסד, שמאז מותו המסתורי של אחיו הגדול בסאל, שיועד להיות היורש של חאפז אסד, החל תהליך הכשרתו למנהיגות פוליטית.

****

בתערוכת יום העצמאות ה-60, הצגתי מספר פריטים מאוסף העיתונים שלי. הכותרות שהוצגו מעידות על מהות האוסף – עיתונים מהאירועים הגדולים והמשמעותיים ביותר בארץ ובעולם. מה פתאום שמרתי את העיתון הזה, שכותרותיו שגרתיות למדיי?

העיתון הזה לא תיאר אירוע קוסמי או לאומי חשוב, אך במשפחתנו היה זה יום גדול – היום בו עמוס נולד. ביום הזה הפכתי לאבא. ואת העיתון של היום הזה צירפתי לאוסף.

לכבוד בר המצווה של עמוס, חזרתי אל העיתון הזה, לראות מה היה כתוב אז בעיתון. כן, עמוס נולד בצל איום כבד על קיומה של ההתיישבות בגולן.

שרתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן וכל כולי הייתי שקוע במאבק על הגולן. שבועיים קודם להולדת עמוס, ב-1.5.95, נפתח מבצע "עוז 95" – מיצג הגולן שנדד בין ערי ישראל, ודרכו הצגנו בכל מקום במשך מספר שבועות את מסרינו לתושבי העיר. התחנה הראשונה היתה בירושלים, על משטח גדול בין קניון מלחה לאצטדיון טדי. בימים הראשונים הייתי שם, אך לאחר מספר ימים נכנסנו ל"כוננות לידה" ולא זזתי מתחומי הגולן. אירוע נוסף באותם ימים, היה צו הביניים שהוציא בית המשפט נגד המועצות בגולן, בעקבות עתירה של "שלום עכשיו", בו נאסר על המועצות להעביר כסף לוועד יישובי הגולן. בימים בהם שהיתי בירושלים, נדדתי בין המיצג לישיבות בית המשפט. בסופו של דבר ניצחנו במשפט, העתירה האנטי דמוקרטית, שנועדה לייבש את המאבק על הגולן ולסתום פיות, נכשל. בית המשפט הגובה לצדק הגן על הדמוקרטיה. אך צו הביניים הממושך אכן ייבש אותנו, ובין השאר גרם להפסקת מבצע "עוז 95" אחרי תחנתו הרביעית.

****

יעל ואני התחתנו ב-11.8.94. בדיוק חודש לאחר מכן, ב-11.9.94, פתחתי יחד עם תריסר חברים נוספים, בשביתת רעב בגמלא, שנועדה למקד את דעת הקהל במאבק נגד הנסיגה. במשך 19 יום שבתנו רעב, וחיינו על מים בלבד (אני ירדתי באותם 19 יום 11 ק"ג). שביתת הרעב היתה מוצלחת מאוד. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו אלינו להביע הזדהות. במשך כמעט 3 שבועות, התקשורת הישראלית והעולמית התמקדה בנו ובמאבקנו. שביתת הרעב היא אחד האירועים החשובים ביותר בחיי. רק לאחרונה סיפרתי עליה בהרחבה בעבור עבודת השורשים של עמוס.

אך מעבר לעניין הלאומי והציבורי, שביתת הרעב זכורה לי כאירוע בעל משמעותית אישית גדולה. באחד מביקוריה, לקחה אותי יעל הצידה וסיפרה לי שהיא בהריון. קשה לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי למשמע הבשורה. כל אבא יכול לשחזר את ההתרגשות הגדולה לשמע בשורת ההיריון עם ילדו הבכור. אך בסיטואציה הזאת, של שביתת הרעב, ההתרגשות היתה גדולה שבעתיים.

שנה וחצי קודם לכן, התפרסמה כתבת דיוקן גדולה עליי בעיתון "ירושלים". כותרת הכתבה היתה "הייטנר האיום", ורוח הכתבה היתה כרוח הכותרת. הוצגתי שם פחות או יותר כמפלצת שמונעת את השלום במזרח התיכון. ארבע שעות ישב איתי הכתב ואף התלווה אליי להרצאה שנשאתי בירושלים, אך לא היה כמעט ביטוי לעשרות הדפים שרשם מדבריי.

איני זוכר את כל הכתבה, אך בין השאר הוא כתב עליי, שאני מרבה לדבר על השורשים בגולן, על כך שגדל בגולן כבר דור שלישי, "והוא בעצמו בכלל רווק" (אם כי הוא הזכיר ש"יש לו חברה באחד מקיבוצי הצפון", היה זה בראשית הקשר שלי עם יעל). דבריו אלה היו מגוחכים בעיניי. אבל נזכרתי בהם לאחר הבשורה בגמלא. פתאום חשתי, מעבר לשמחה ולגאווה של מי שהולך להיות אבא, שגם המאבק על הגולן מקבל, בעבורי, משמעות אחרת, גבוהה ועמוקה יותר. חשתי שהשורשים שאני נוטע בגולן הופכים את הקשר שלי לגולן ולאורטל חזק הרבה יותר מכפי שהיה קודם. חשתי שהאחריות הגדולה שלי, כאחד ממנהיגי המאבק, היא באמת ובתמים אחריות לעתיד ילדיי.

****

מכל הנביאים בתנ"ך, אני מתחבר בעיקר לנביא עמוס, נביא הצדק החברתי. מכאן ההשראה לשמו של עמוס.

אחת הנבואות היפות של הנביא עמוס היא: "הנה ימים באים וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע. והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם ונטעו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם" (עמוס ט', י"ג-ט"ו).

הנבואה הזאת הוכנסה להגדה של פסח הקיבוצית. בסדר הפסח של אורטל בגן הוורדים בירושלים, מול משרד ראש הממשלה והכנסת, שערכנו במחאה על המו"מ על נסיגה מהגולן בפסח לפני 15 שנה, תלינו על האוהל הענק בו ערכנו את הסדר כתובת ענק: "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

****

בימים ההם, לפני 13 שנה, דומה היה שהנסיגה מהגולן בפתח. גם בתוכנו היו מי שהתייאשו והעריכו שגזר דיננו נחתם. אני הייתי אופטימי תמיד. האמנתי שננצח במאבק. ידעתי שגם את בר המצווה של עמוס נחגוג בגולן, וכל הדיבורים על נסיגה יושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה.

ואכן, כל המשאים והמתנים של שנות ה-90 הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. בשנים שחלפו מאז, הגולן ואורטל התחזקו כפי שלא התחזקו מעולם. נטענו כרמים ושתינו את יינם. נטענו גנות ואכלנו את פריהם. לא, לא ננטשנו מעל אדמתנו.

לאחרונה שוב מאיימת עלינו חשרת עננים, בעקבות המסר שהעביר אולמרט לסורים ובו נכונות לסגת מהגולן. הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת מעמידה את האיום הזה בפרופורציה. אני מאמין שגם האיום הזה יושלך אחר כבוד לפח האשפה של ההיסטוריה; שאנו ובנינו ובני בנינו נשב בגולן ונאכל את פרי גננו, הרבה אחרי שנשכח שהיה פעם איזה אחד אהוד אולמרט.

בשבת עמוס יעלה לתורה לרגל בר המצווה. אני מאמין בכל לבי, שאזכה לחגוג בגולן גם את בר המצווה של נכדיי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל