הבלוג של אורי הייטנר

"אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא" – נחום ברנע ציטט השבוע שורה קסומה זו משירה של רחל המשוררת "יום בשורה" בהציבו את הדילמה של תומכי הנסיגה מהגולן, האם לתמוך במהלך המייצג את השקפתם, חרף העובדה שאדם מושחת כאולמרט מוביל אותו. ברנע סבור שיש לתמוך במהלך גם בתנאים הללו ולועג לחושבים אחרת, דוגמת הח"כים שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ודני יתום: "מי שמעדיף לדחות אותה [את בשורת הגאולה א.ה.] הוא או משוררת אנינה, מיוסרת, או פוליטיקאי שלא מסוגל לראות מעבר לקצה אפו".

דומה שאין מחלוקת על השאלה האם את בשורת הנסיגה מהגולן מביא מצורע; איש לא יקח מאולמרט את מה שהרוויח בחוסר יושר ובנה במשך שנים בעשר אצבעותיו – תדמיתו כפוליטיקאי ציני ומושחת. אך האם הבשורה הזו היא בשורת גאולה?

היפוכה של הגאולה היא החורבן. בשורתו של אולמרט היא עקירת חבל התיישבות ציוני משגשג, גירוש למעלה מעשרים אלף אזרחים ישראליים נאמנים מבתיהם והרס מפעל חייהם, התנקשות בריבונות ישראל באמצעות מסירתה לאויב, לציר הרשע. לא, אין זו בשורת גאולה כי אם בשורת חורבן.

ואני לא אובה בשורת חורבן, גם אם מפי מלאך היא תבוא. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר בשורת החורבן באה מפיו של מצורע. עצם רעיון העוועים של נסיגה מהגולן ראוי לכל לשון של גינוי; יש להיאבק בו ולסכל אותו, בלי קשר לדמותו של אולמרט. אך העובדה שאדם כאולמרט, במצבו, כאשר הוא מסובך בחמש חקירות פליליות, כאשר הוא עצמו מודה בעבירות שעבר ורק מנסה להוכיח שהן קלות יותר מאלו שמיוחסות לו ושחלה עליהן התיישנות (התיישנות היא מושג משפטי, לא ציבורי), כאשר לציבור אין קורטוב של אמון בו, מנסה להוביל מהלך הרה גורל זה, נגד רצון העם, היא שבירת הקווים האדומים של החוצפה והציניות.

אך גם את בשורת ההתנגדות לנסיגה יש להרחיק מנגע הצרעת. הציבור לא יאבה את בשורת ההתנגדות, אם מפי מצורע היא תבוא. כן, לא די בנימוקים הטובים והמשכנעים נגד הנסיגה, כדי לשכנע את הציבור. לא רק ה"מה" מעניין את הציבור, אלא גם ה"איך" – מה אופיו של המאבק. המאבק על הגולן בשנות ה-90 היה מופת של מאבק אחראי, דמוקרטי ומכובד, וזה אחד הגורמים המרכזיים להצלחתו. לא היה עוד מאבק דמוקרטי יותר מהמאבק על הגולן, ולא בכדי – מתנגדי הנסיגה ניצחו במאבק והגולן נשאר ישראלי.

מן הראוי שנזכור זאת גם במאבק החדש שנכפה עלינו לאחרונה. דבריו החמורים של ח"כ אלדד, שדיבר על כך שמי שפועל למסירת חלקים ממדינת ישראל חייב מיתה, הם פגיעה קשה מאוד במאבק ובתדמיתו. אם המאבק על הגולן יצטייר בדמות דברים אלה, הוא נדון לכישלון – כישלון שמשמעותו אסון לאומי נורא.

בניגוד למאבק הקודם, יש לנו הפעם מדד מיידי לדעת הקהל – מדד הטוקבקים. מאז התפרסם דבר המו"מ עם סוריה, במדד הטוקבקים באינטרנט היה רוב מוחלט וחד משמעי לקריאות נגד הנסיגה. משפט אחד של אלדד הפך את המגמה במאה ושמונים מעלות, והטוקבקים יצאו נגד המאבק על הגולן.

אך הבעיה בדברים מן הסוג הזה אינה רק הנזק התדמיתי החמור, אלא בראש ובראשונה תוכן הדברים עצמם. המאבק על הגולן נובע מאחריות לאומית לעתידה של מדינת ישראל. אי אפשר לנהל מאבק כזה, ולגלות חוסר אחריות לאומית. התלהמות קיצונית ואלימה היא ביטוי לחוסר אחריות לאומית, ולכן היא סותרת את הגיון המאבק.

אפשר להיתמם ולטעון שאלדד בסך הכל ציטט מתוך החוק. אבל הדברים נבחנים על פי הדרך בה הם מתקבלים בציבור, וברור שהם התקבלו כהסתה חמורה. אחרי רצח רבין, אין לנו הלוקסוס להיתממות כזו.

המאבק על הגולן חייב להיות נקי, מוסרי ומכובד. והיה מחננו טהור. 

* "מקור ראשון"