הבלוג של אורי הייטנר

יצחק שמיר, אחד האישים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, גונה לאורך שנים בידי יריביו הפוליטיים, כיוון שאמר פעם שלמען א"י מותר לשקר.

יש מי שאין להם כל בעיה לשקר, כדי לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. כזה הוא עקיבא אלדר, הדוחף באובססיביות, לאורך שנים, את רעיון הנסיגה מהגולן. בדבריו הוא מרבה להסתמך על "מחקריו" של יגאל קיפניס. קיפניס, תושב הגולן, התפרסם בשבוע שאחרי רצח רבין, כשתוך ניצול ציני ומכוער של הרצח, ובריקוד סוער על דמו של הנרצח, קישר בין המאבק הדמוקרטי ביותר בתולדות המדינה – המאבק על הגולן, לבין הרצח, וטען שהוא מקים תנועה חלופית בגולן, המייצגת לטענתו "כמחצית" תושבי הגולן, ומצדדת בנסיגה. ל"תנועתו" הצטרפו קומץ קטנטן של אנשים, שהפעיל ביותר שבהם, יואב צור, הצהיר השבוע בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהוא התפכח ושינה את דעתו. קיפניס מפרסם שוב ושוב "מחקרים" היסטוריים המחזקים את עמדתו שצריך לסגת מהגולן – אך אמינותם היא בערך כמו אמינות טענתו שהוא מייצג את מחצית תושבי הגולן.

באשר לקיפניס, נשאלת כמובן השאלה - אם הוא מאמין שהדבר החשוב ביותר הוא השלום, ולמען השלום יש לסגת מהגולן, וההתיישבות בגולן היא המכשול לשלום, מדוע הוא מכשיל את השלום בכך שהוא יושב בגולן? יש להניח, שאילו היגג את הגיגיו בעד הנסיגה בלא שחי בגולן, לא היה מהווה "אדם נשך כלב" ואיש לא היה מתעניין בו.

בגיליון ערב שבת של "הארץ" 30.5.08, פירסם אלדר מאמר רצוף חצאי ורבעי אמיתות, תוך הסתמכות על קיפניס, כדי "להוכיח" שמנחם בגין, יצחק שמיר ויגאל אלון הסכימו לסגת מהגולן. השימוש הסלקטיבי של השניים בחצאי אמיתות גרוע משקר.

את טענת תמיכתו של בגין בנסיגה מבסס אלדר במאמרו על כך שמיד לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה שותף להחלטת הממשלה הסודית מ-19 ביוני 1967, לפיה תמורת חוזה שלום, ישראל תהיה מוכנה לחזור לגבול הבינלאומי שלה עם מצרים וסוריה. מה שאלדר שכח לציין, זה שההחלטה בנוגע לסוריה בוטלה כעבור חצי שנה. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני).

מדוע בוטלה ההחלטה? כדי להשיב על כך, יש לבחון קודם מדוע היא התקבלה. לאחר מלחמת ששת הימים, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לאמריקאים, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.

הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה פה אחד לבטל אותה. מדוע היה צורך לבטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.

עמדה זו של הממשלה באה לידי ביטוי מובהק במדיניות ההתיישבות שלה. ממשלת ישראל, שראתה ביהודה ושומרון קלפים למיקוח במו"מ על הסדרי שלום, לא הקימה בהם יישובים, שהרי מטרתה של התיישבות היא יצירת עובדות קבע. הממשלה החליטה על התיישבות באזורים שלא ראתה בהם קלפים למיקוח, כמו בקעת הירדן, צפון ים המלח וגוש עציון. כך היא ראתה גם את הגולן, ולכן החליטה ליישב אותו והקימה בו יישובים.

האדם שדחף יותר מכל אחד אחר את הקמת היישובים, היה יגאל אלון. אלון עמד מאחורי המאבק של קיבוצי העמק והגליל במהלך מלחמת ששת הימים לשחרר את הגולן, ומיד אחרי המלחמה הוא פעל נמרצות להתיישבות בגולן וסייע בכל דרך אפשרית להקמת היישובים. בספרו "עשור של שיקול דעת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967" מתאר יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית באותן שנים, את הפעילות ההתיישבותית מעבר לקו הירוק בין מלחמת ששת הימים למהפך שהעלה את הליכוד לשלטון. הדמות המרכזית בספר ובמעשה ההתיישבותי, ובעיקר בגולן, היה יגאל אלון. הוא עמד מאחורי כל החלטה, ניסה לדחוף ולסייע לכל יישוב עד רמת הטרקטור או אישור למבנה או מחסן.

והנה, אלדר את קיפניס מציירים את יגאל אלון כמי שצידד בנסיגה לגבול הבינלאומי, בטענה שיהיה קשה לספח שטחים לישראל. כן קובעים אלדר את קיפניס שבניגוד לתכנית אלון ביהודה ושומרון, בגולן הוא לא קידם התיישבות יהודית. שקר וכזב!

שבועות ספורים אחרי מלחמת ששת הימים וראשית ההתיישבות בגולן בידי חלוצי מרום גולן, התכנסה מועצת תנועת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, מקום מושבו הזמני של מרום גולן. המנהיג הפוליטי של התנועה, סגן ראש הממשלה ושר העבודה יגאל אלון, נשא את הנאום המרכזי במועצה ואמר: "רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן".

תמיכתו של אלון בהתיישבות בגולן ובריבונות הישראלית על הגולן, היו יסוד מוסד במשנתו הציונית, המדינית והביטחונית. לא היתה זו רק תמיכה במילים, אלא בעיקר במעשים; במעשה הביטחוני, ההתיישבותי והמדיני.

אחרי המלחמה, לחץ אלון על יישוב הגולן, כדי לקבוע עובדות קבע שימנעו נסיגה מהגולן. הוא סייע בכל מאודו לראשוני המתיישבים. בנאומו במועצת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, התייחס אלון לחשיבות המעשה ההתיישבותי: "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".

אלון היה עקבי בעמדה זו. במאמר פרוגרמטי שפירסם ביוני 1973 הוא הסביר ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

הטענה שאלון סבר שאין אפשרות לספח את הגולן, שקרית ומגוחכת, כיוון שהמדינאי הראשון שקרא לספח את הגולן היה אלון. ב-1.8.68, כאשר בגולן היו תשעה יישובים והיאחזויות נח"ל, כתב אלון מכתב לראש הממשלה אשכול, בו תבע במפגיע לספח את הגולן למדינת ישראל. "הגיעה העת, לדעתי", כתב אלון, "להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה. ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יקומו בתקופה הקרובה ביותר ... האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי". בהמשך מכתבו הוא מעמיק בתיאור המצב המדיני ומבהיר מדוע בשלו התנאים לצעד זה, ומבקש לקיים דיון בנושא זה בהקדם "בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון". לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היה אומר אלון על נסיגה מהגולן, כאשר יושבים בה למעלה מ-21,000 יהודים ב-33 יישובים פורחים במשך 41 שנה, מתוכם 27 שנה תחת ריבונות ישראל.

אולם העובדות לא יבלבלו את אלדר את קיפניס. מבחינתם אלון ובגין הם נביאי הנסיגה מהגולן. הם אפילו אינם טורחים להזכיר שבגין הוא האיש שהחליט לספח את הגולן לריבונות ישראל – החלטה שבכל מדינה דמוקרטית היתה מסיימת סופית את הוויכוח על הגולן, כשגם המיעוט שהתנגד לה היה מכבד אותה.

כך הציג את הדברים ראש הממשלה מנחם בגין, כאשר הביא את החוק להכרעת הכנסת: "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע, כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל... מאז חידוש עצמאותנו, שלטו ברמה הסורים, והם הוכיחו למה הם מסוגלים ביחסם אל האוכלוסיה האזרחית השוכנת בקיבוצים, במושבים, בערים, בגיא, בעמק למטה. הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים אלה גיהנום... האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי בישראל, כללי... כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים...". הכנסת שמעה את בגין, הצביעה והכריעה ברוב גדול של שני שליש.

יצחק שמיר, יורשו של בגין בראשות הממשלה, דבק בריבונות ישראל על הגולן באדיקות וללא סייג. במו"מ עם סוריה בעקבות מדריד, הורה לנציגי ישראל למרוח את המו"מ ולא לאפשר להגיע לדיון על נושא הגולן. אך עצם העובדה שהוא הלך לוועידת מדריד – די בה כדי שאלדר יציג גם אותו כמי שתמך בנסיגה מהגולן.

מי שמנסה לשאוב לגיטימציה לנסיגה מאישים אלה דווקא, כנראה שבאמת נגמרו לו הטיעונים. ובעצם, האם היו לו אי פעם טיעונים?

 "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"