אחד המראות המזעזעים ביותר בשנים האחרונות, היה מראה החיילים הזוחלים על האדמה באזור ציר פילדלפי בניסיון לאתר פיסות עור או חתיכות בשר חרוכות של חבריהם שנפלו בקרב. מצד אחד, כולי הערצה לעוז רוחם של אותם חיילים, המוכנים לחרף נפשם למען מה שנראה בעיניהם כגילוי של חברות. מצד שני, כולי זעם על מי שנתן להם את הפקודה חסרת האחריות הזאת, על מי שסיכן את חייהם לשווא. האירוע הנקודתי עבר בשלום, אך האם היו המפקדים שנתנו את הפקודה מסוגלים להביט בעיני הוריו של חייל שהיה נהרג במהלך החיפושים, ואומר לו שהקורבן ראוי, כדי למצוא פיסת עור של חלל, שכבר אי אפשר היה להשיבו בחיים?
האירוע הנקודתי עבר בשלום, אך האויב הפנים את משמעויותיו. מי ששולח את חייליו לסכן את חייהם כדי למצוא שרידי גופות, ישלם כמעט כל מחיר למען שרידי גופות. הציני שבאויבינו – חיזבאללה, ניצל זאת במיטב כישרונו, לאקט של סחטנות, ואנו, כהרגלנו, נכנענו.
הנכונות לשחרר מחבלים אסורים תמורת גופה, היא כשלעצמה אבסורד, וכבר עמדתי על כך בעבר. שמחתי להיווכח שגורמים רבים בציבוריות הישראלית שותפים לעמדה זו, ובהם ח"כ יוסי ביילין, שרק לעתים נדירות אני מסכים איתו. אך עם כל התנגדותי לעסקה של שחרור סמיר קונטאר, אלא אם התמורה היא שבויים חיים, עדיין אני רואה מרחק רב בין עסקה זו, גם אם משמעותה קבלת גופות, אך מצד שני התרת הספק מן המשפחות, לבין שחרור אסיר תמורת חלקי גופות בלתי מזוהות.
יתר על כן, גם אילו היו מציעים חיזבאללה את חלקי הגופות ללא תמורה, היה על ישראל לסרב לכך. הרי אין נעדרים ממלחמת לבנון השניה. כל חללי המלחמה הובאו לקבר ישראל. איזו סיבה יש להתעלל כך ברגשות משפחות החללים, שכעת כולן במתח נורא - האם שרידי גופות בניהם היו בארון שהגיע היום לישראל? ולמה תועיל פתיחת הקברים?
דומה שאיבדנו כל פרופורציות, ברצון הכן לממש את הערך היהודי של הבאת המת לקבר ישראל. לא רק את הפרופורציות איבדנו, גם את השפיות.
במקום להסתכן בחיפוש אחרי שרידי גופות, ראוי שנחפש אחר שרידי השפיות שלנו.
****
זיכרון אישי (סיפור שמעולם לא סיפרתיו). בהיותי חייל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, ביצעתי במשך שלושה חודשים תעסוקה מבצעית באזור עמיק, שבבקעת הלבנון. היו אלה שלושה חודשים קשים – תקריות אש כמעט מידי יום. ירי פצצות אר.פי.ג'י. על המוצב בו ישבנו כעניין של שגרה. בקו הזה, איבד הגדוד שלנו שני חיילים ועוד מספר חיילים נפצעו.
ביום האחרון לתעסוקה, יצאנו לסיור חפיפה עם מפקדת הגדוד המחליף אותנו. הייתי בחפ"ק של הסיור. בסיור נקלענו לשדה מוקשים. המג"ד המחליף נהרג במקום, המג"ד שלנו ומ"פ של הגדוד המחליף נפצעו. הייתי בין נושאי האלונקה, עליה מונחת גופתו של החלל. נשאנו את הגופה, וידענו, שאנו נושאים גופה בלי ראש.
בהגיענו למוצב, נשלח כוח אחר של חיילים, להכנס לתוך שדה המוקשים כדי לחלץ את ראשו של החלל. החיילים מילאו את הפקודה ללא היסוס. בנס, החיילים שבו בשלום, נושאים את ראשו של ההרוג.
אז, כלוחם צעיר, הדבר נראה לי נכון ומובן מאליו. היום, אני רואה את הדברים אחרת. היום מנקרים בלבי ספקות, שמא היתה זו פקודה פזיזה ומסוכנת.
ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין המקרים. אז, היה מדובר בראשו של אדם שזהותו ידועה ומיקום ראשו ידוע. האיש טרם נקבר, טרם זוהה רשמית. היום, מדובר על שרידי גופות בלתי מזוהות, של חללים שזוהו ונקברו לפני קרוב לשנתיים.
מצער, ממש מצער, שאנו הופכים עצמנו באיוולתנו ובחולשתנו כלי במשחקו הציני של נסראללה.
* "אומדיה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
