הבלוג של אורי הייטנר

יגאל אריאל; לשם שמים; הוצאת ספריית בית אל; התשס"ח 2007; 253 עמ'.

כאשר קראתי את ספרו של הרב יגאל אריאל "לשם שמים", דמיינתי כל העת את המספר (בן דמותו של המחבר?) כמי שמהלך על גשר צר מאוד, כמעט כלוליין על חבל דק. במשך שנה (תשכ"ה, 1964-5) שותף המחבר לקבוצה של צעירים, חלקם דתיים לאומיים וחלקם חרדים, שירדה לעיירת העולים עין הבשור על מנת להקים בה ישיבה. המחבר, אבי, בן הציונות הדתית לאומית, מצא עצמו בישיבה חרדית, שראשה ומוביליה הם תלמידי "החזון אי"ש", מנהיגה של היהדות החרדית בשנותיה הראשונות של המדינה. במהלך השנה מופעל עליו מגנט ענק, המנסה להוציאו לתרבות אחרת, כמעט הייתי אומר – להעביר אותו על דתו ועל דעתו, לשבות אותו בחיקה החם של החרדות, המציירת עצמה כמייצגת את האמת השלמה, להבדיל מחוסר האותנטיות והתפשרויות של הציונות הדתית. לאורך כל הקריאה, רציתי לאחוז בידו של המחבר, העומד בפני מבחן חשוב, שישכיל לעמוד על שלו, לדבוק בדרכו ולא ליפול למלכודת החרדית.

לעתים, חששתי שאחיזתי מתרופפת, והנה גיבור הספר, עמו אני מזדהה כל כך, עומד ליפול. כך, למשל, כאשר הבליג על ההשפלה – כאשר כפו עליו "בדרכי נועם" לחבוש קסקט, כאברך חרדי. הוא ויתר ונכנע, וחששתי שהנה, הוא בדרך לשם.

כך כאשר דחה בשנה את גיוסו לצה"ל, ובחר להמשיך בישיבה. יחד עמו חשתי שאט נפש ומבוכה לנוכח המראה הזה: "אל הלשכה נכנס אדם לבוש במעיל שחור ארוך ומכנסיו תחובים לתוך גרביים שחורים ארוכים חבוש בכובע הירושלמי, המעוגל, הנמוך ורחב התיתורה, שחבשו חסידי ר' ארלך ו'תולדות אהרון'. האיש הוביל בידו את בנו, שהלך כפוף והתנדנד מצד לצד כמפגר. הם נכנסו לחדרה של הוועדה הרפואית ושהו שם שעה ארוכה. כשיצאו לבסוף מן החדר החוצה השתנה מצב רוחם, ובשמחה פנו לצאת מן הבניין, כשהבן רץ החוצה זקוף. השתררה דממה. מסביב עמדו כולם והסתכלו במחזה, כשעל פניהם תגובה של ריחוק וגועל. בחורה שישבה מולי פנתה אלי, כאל הדתי התורן, ואמרה במיאוס: 'גם אתה כזה?' בשרי נעשה חידודים חידודים. איך אני יכול לבקש להיכלל באותה רשימה?"

וכך, לאורך כל הספר, הולכת ומתחדדת המחלוקת המהותית בין הציונות הדתית לבין החרדות, כאשר המספר נמצא בתווך. חברו הטוב, יצחק, בן הציונות הדתית, מושבניק דתי, מדריך "בני עקיבא", הולך ונשבה ברשת החרדית, עד שהוא נופל בה, בסופו של דבר.

גיבור הספר עומד בפרץ, הולך ומתחזק בדרכו, ככל שהוא נחשף יותר לחרדות, והוא נשאר. השבר הגדול היה יום העצמאות. בדרכי רמיה והונאה סובבו קברניטי הישיבה את הצעירים הדתיים הלאומיים בכחש ונתנו להם להבין שיוכלו לחגוג את יום העצמאות של מדינת ישראל. הצעירים התפשרו עוד ועוד באשר לדרכי הציון של החג, ולתדהמתם גילו שוויתרו לשווא – הצד החרדי לא התכוון לקיים דבר מהתחייבויותיו. החג חולל. "באותו רגע חשכו עיניי. הכל מסביב החל לפתע להסתובב ברעש צורם. קירות האולם הלכו והתקרבו מעל ראשי, עד שנפלו והתרסקו עליי בקול שאון גדול. מתוך ההמולה שמעתי את קול צחוקו של ר' שולם [ראש הישיבה. א"ה] מתגלגל בלעג, ואז השתררה דממה עמוקה. כאשר פתחתי את עיניי, התרוצצו רגלים רבות סביבי, ואט אט החלו גם קולות ההמולה לבקוע באוזניי. עבר זמן עד שהבנתי שאני מוטל על רצפת בית המדרש ". מהרגע הזה, ברורה היתה דרכו של המספר – אל מחוץ לישיבה, חזרה הביתה, לציונות הדתית.

חבריו של המספר לתנועת הנוער "בני עקיבא" הקימו גרעין שהלך להקים את ההיאחזות מעלה גלבוע, על הגלבוע. הם ראו בכך אתגר חלוצי בלתי רגיל, של יישוב אזור ספר שומם. אולם הרבנים החרדיים בישיבה שללו מכל וכל את המעשה, וראו בו חוצפה: "חשבתם בכלל על השאלה אם אפשר להקים יישוב בגלבוע?הרי דוד קילל אותו 'אל טל ואל מטר עליכם'! אתם לא מפחדים מזה?" לעומת זאת, כאשר גיבור הספר התייעץ בנדון עם הרב אלימלך בר שאול, רבה של רחובות ומחשובי הרבנים של הציונות הדתית, באותה תקופה, תשובתו היתה הפוכה: "הרב התרגש מן היוזמה להתיישב שם, ובירך בהתלהבות את הגרעין על המשימה החלוצית שהוא נוטל על עצמו. הוא ביטל לחלוטין את כל החששות: 'קינת דוד אינה קללה, אלא הספד!' הפתיע אותי, 'דוד זכר את שממת ההר ואת אופיו המדברי הבולט, ובדברי הקינה שלו הצביע עליהם כביטוי ציורי להשתתפות הטבע באבל על מותו של המלך".

אפשר לחלוק על הפרשנות הזאת של הטקסט, אבל הוויכוח על עצם ההתיישבות בגלבוע, הינו התגלמות הוויכוח ההיסטורי בין הציונות והחרדיות בפרט, ובכלל – בין הציונות והגלותיות. הגלותיות היא הפחד המשתק מפני "העליה בחומה" ואילו הציונות היא המעשה האקטיביסטי של לקיחת גורלנו בידינו, התרסה על קללות ושבועות למיניהן, עליה לא"י, יישובה והקמת מדינה יהודית ריבונית בתוכה.

אולם מה שמצטייר מן הספר, הוא שהמחלוקת אינה רק בנוגע למדינת ישראל, לשירות בצה"ל ולאקטיביזם הציוני. הוויכוח עמוק יותר, על מהותה של התורה. האם היא תורת חיים, או תחליף לחיים. דרכה של הציונות הדתית מחייבת לא רק את מדינת ישראל, אלא את המודרנה – המדע, הרפואה, האמנות (המספר מתאר כיצד הלך עם אביו בשבת בבוקר לראות תערוכה של ציורי ון-גוך) החיים הנורמליים על כל גווניהם. תורתם היא תורת חיים, הממלאת אותם בתוכן ומאפשרת את מלאותם ברמה גבוהה ואיכותית. דרכה של החרדות היא הסתגרות מפני העולם ומפני החיים, והתחפרות בתורתם כמפלט וכתחליף. זו אינה תורת חיים.

הנראטיב של הציונות הדתית מספר איך בעבר הסתופפו הדתיים הלאומיים בצלה של הציונות החילונית מתוך רגשי נחיתות, הסתפקו בתפקיד משגיח הכשרות עד מהפכת הכיפות הסרוגות שזקפה את גוום והפכה אותם ראויים להנהגה. ספרו של הרב יגאל מצייר מציאות מורכבת הרבה יותר – איך הציונות הדתית התבטלה לא אחת בפני החרדות, איפשרה לחרדים לחנך את בניה, התייחסה אליה כאל אוטנטית ומלאה יותר.

הספר יוצא נגד ההתבטלות הזאת. הוא גם יוצא, בעקיפין, נגד מגמות התחרדות בתוך הציונות הדתית בשנים האחרונות, כמצביע לאן זו עלולה להוביל. יוצאת מבין שורות הסיפור קריאת "עצור" מצד אחד, וקריאה להתחזקות אמיתית; לא "התחזקות" במובן התחרדות, אלא התחזקות בדבקות בדרך הדתית לאומית, ציונית, ממלכתית.

הספר מרתק. הוא כתוב היטב, בשפה עשירה, תוך תיאורי נוף והוויה מקסימים. יש בספר דיונים הלכתיים ופילוסופיים לא מעטים, ואין בהם כדי לעכב ולו במעט את זרימתו, כרומן הנקרא בנשימה עצורה.

אני מקווה מאוד שהמסר החשוב שמעביר הרב יגאל, רבה של נוב, בספרו – ייפול על אזניים קשובות, יחלחל וישפיע.

****

 הערה קטנה לסיום – בכותרת המשנה למאמרי "ילקוט הכזבים של עקיבא אלדר", בגיליון הקודם של "שישי בגולן", נכתב צירוף המילים "החזרת הגולן". חשוב לי להבהיר, שלא אני נתתי את כותרת המשנה. צירוף המילים הזה אינו קיים בלקסיקון שלי, הוא מחוץ לתחום בעבורי. אין החזרה, אלא של דבר שאינו שייך לנו. הגולן שלנו, הגולן ישראלי, ולכן נסיגה ממנו ומסירתו לזר, אינה החזרה. הגולן כבר הוחזר – צה"ל החזיר אותו לפני 41 שנים בדיוק לבעליו, מדינת ישראל והעם היהודי.