הבלוג של אורי הייטנר

תודה לדודו פלמה על מאמרו החשוב "רק בכוח" ("הקיבוץ" 5.6.08). מדוע המאמר חשוב כל כך? כיוון שב-350 מילה, הוא הצליח להציג את ה dna, את הליבה התרבותית, הערכית ובעיקר הפסיכולוגית של הדת שלו, דת "השלומיזם". למה "השלומיזם" ולא "השלום". איני כמה לשלום פחות ממאמיני הדת הזאת, ואיני רוצה לשתף פעולה עם מכבסת המילים האורווליאנית המציגה פשעי מלחמה כחורבן חבל התיישבות, גירוש רבבות בני אדם מבתיהם והרס מפעל חייהם כ"שלום", כביכול. "שלומיזם" = נשיאת שם השלום כליבת אותה דת.

פלמה ממחיש בקיצור, אך לעניין, את הפסיכולוגיה של הדת הזאת, במשפטים כמו "שלום אנחנו בעצם מוכנים לעשות רק עם מי שיורה עלינו טילים, חוטף לנו חיילים, מפגע בנו פיגועים. למה? ... אנחנו מבינים רק שפה אחת, שפת הכוח". ובמקום אחר – "אסד עוד לא הפנים את המסר של סאדאת. תן להם, לישראלים האלה, איזו מלחמה נחמדה עם אלפי טילים על  העורף, והם כבר יהיו בשלים להסכם שלום". וכן הלאה וכן הלאה.

מהי הפסיכולוגיה השלומיסיטית? ראיית עולם, לפיה מצב הצבירה הטבעי של המזרח התיכון הוא מלחמה של מדינות ערב נגדנו. כדי למנוע את המלחמה הזאת, עלינו לשלם מחיר, להאכיל את המפלצת. אם לא נעשה כן, תהיה מלחמה נוראית, עם אלפי טילים על העורף וכו'.

אצל אנשי שלום אמיתיים, ההיפך משלום הוא מלחמה. כל עוד הצד השני מאיים במלחמה, הוא מעיד על עצמו שאין הוא מוכן לשלום. האם אנחנו היינו מעלים על דעתנו, בצאתנו למו"מ, לאיים על הצד השני, שעליו לקבל את תביעותינו, ולא – נצא נגדו במלחמה, נפגיז את העורף שלו באלפי טילים? אילו עשינו כך, היינו פוסלים את עצמנו מראש כפרטנרים. אולם הצד השני יכול לאיים במלחמה, אם תביעותיו לא תתמלאנה במלואן (אסד: "נסיגה עד טבריה"). ובעצם, הצד השני אינו צריך כלל לאיים במלחמה. כוהני דת "השלומיזם" בתוכנו, עושים זאת בשמו, במקומו. עשיית שלום תחת איום במלחמה, כמוה כחתונה תחת איום ברצח. האם דודו פלמה היה ממליץ לחניכה במכינה בה הוא מלמד להינשא למי שיציע לה נישואין בנוסח: "הינשאי לי, ולא ארצח אותך"? אני מקווה שלא. אבל שלום תחת איומי מלחמה? ודאי, הן זה ה- dna של הדת שלו.

על פי תיאורו של דודו פלמה, סירוב שלנו לקבל את תכתיבי אסד, יביא בהכרח למלחמה. המלחמה הזאת תהיה מלחמת אין ברירה, מבחינת הסורים. פשוט, לא השארנו להם ברירה אחרת. אם הם לא קיבלו את מבוקשים בטוב, אין להם ברירה אלא לקבל את מבוקשם במלחמה. ואם תהיה תוקפנות סורית נגדנו, האשמה תהיה כמובן בנו, כיוון שאנו לא קיבלנו את תכתיבי הסורים לפני המלחמה.

וכך, השלומיסטים נותנים הכשר למלחמה, נותנים הכשר לאיום במלחמה, נותנים הכשר לתפיסה לפיה אדמה חשובה מהשלום, ולא רק כהגנה של מדינה על גבולותיה ועל אדמתה, אלא גם כאשר מדינה רוצה לצאת למלחמה כדי לכבוש אדמה מרעותה.

צודק פלמה באבחנתו ש"העם עם הגולן. העם אוהב את הגולן", באבחנתו שאזרחי ישראל לא יתנו ידם לנסיגה מהגולן. הוא מציג את העובדה הזאת בייאוש, ודרכה מזמין את הסורים למלחמה, כי "אנחנו מבינים רק כוח". ככל שרבים בתוכנו ידקלמו את המסר התבוסתני, לפיו אם לא ניסוג בשלום, תהיה מלחמה ורק אז ניסוג – הסורים יאמינו בכך ויתפתו למלחמה. אם הסורים יאמינו שבעקבות מלחמה ו"אלפי טילים על העורף", לא חשוב מה תהיינה תוצאותיה, ישראל תיסוג מהגולן, הם יצאו למלחמה. אם הסורים ידעו, שאם יצאו למלחמה, כל שטח שיאבדו בה – יאבדו אותו לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות. הלקח של הסורים ממלחמת יום הכיפורים, שהוא שכל עוד הגולן ישראלי, תוקפנות שלהם, אפילו בתנאי פתיחה חד פעמיים כמו במלחמה ההיא, תסתיים בפאתי דמשק, הוא היות הגולן הגבול השקט ביותר של ישראל ב-35 השנים האחרונות, אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. המסרים של מאמיני השלומיזם עלולים להפוך את הקערה על פיה ולהזמין מלחמה, שהרי "אנחנו מבינים רק כוח".

על פי אבחנתו של פלמה, העם אוהב את הגולן "כמו שכל ילד ישראלי נורמלי אוהב צעצוע שלקח בכוח מילד אחר בגן". לא, דודו. העם אוהב את הגולן – אהבת מולדת בסיסית וטבעית. העם אוהב את הגולן, כיוון שהגולן רווי באלפי שנות היסטוריה יהודית, כיוון שאין בכל ארץ ישראל מקבץ כה צפוף של שרידי חיים יהודיים עתיקים כמו בגולן. כיוון שראשוני הציונות ראו בגולן את אחד מאתרי ההתיישבות העדיפים עליהם ונאבקו להכללת הגולן בבית הלאומי. העם אוהב את הגולן כיוון שב-41 השנים האחרונות מתקיים בגולן אחד ממפעלי ההתיישבות הישראליים המוצלחים והיפים ביותר. כיוון שמזה 27 שנים הגולן הוא אזור ריבוני ישראלי, בדיוק כמו הגליל והנגב, ירושלים ות"א. כיוון שבנושא הגבול עם סוריה כבר התקבלה הכרעה דמוקרטית של הריבון, הכנסת – ונקבע גבול הקבע של ישראל, כאשר הגולן הוא חלק מן המדינה. כיוון שאין בגולן בעיה דמוגרפית ואיננו שולטים בגולן על עם אחר. העם אוהב את הגולן כיוון שבמשך 41 שנה הוא מטייל בגולן, מתארח בגולן ורואה בגולן את ביתו.

נכון, לאורך אלפי שנות היסטוריה, היו גם 21 שנים שהגולן היה בריבונות סורית. היו אלה שנים של תוקפנות סורית נוראה כלפי אזרחי ישראל; תושבי צפון המדינה חוו את מה שחווים היום תושבי שדרות ועוטף עזה. העם זוכר זאת, ויודע שכאשר "הצעצוע" היה בידי הסורים, לא היה שלום אלא מלחמה. הוא יודע, שהגולן הישראלי אינו הסיבה לכך שאין שלום. אין שלום, כיוון שהסורים אינם מכירים עדיין בזכות קיומה של מדינת ישראל.

כאשר הסורים יקבלו את זכות קיומה של ישראל, הגולן הישראלי לא יהיה אבן נגף לשלום. השלום יתבסס על הגבול בין המדינות, כפי שהוא כיום – חלקו הישראלי הקטן של הגולן בידי ישראל. חלקו המזרחי הגדול של הגולן בידי סוריה. שני הצדדים יתנו זה לזה שלום ויקבלו זה מזה שלום, תוך כיבוד הריבונות של כל מדינה ויצירת יחסי שכנות טובה בין ההתיישבות בשני צדי הגבול. אבל אני מדבר על שלום, לא על "שלומיזם".

 * "הקיבוץ"