"שתיקת השופטים", "כביש האפרטהייד", "לא לנסוע בכביש 443" – בשלוש כותרות הכתיר העיתון את מאמרו של בועז אוקון בנוגע לכביש 443, כולל פירסום תקציר המאמר בעמודו הראשון של העיתון.
מהמאמר יוצא מסר חד משמעי – סגירת הכביש בפני התושבים הפלשתינאיים בכפרים הסמוכים לו הוא מעשה גזעני, תוך השוואה לאפרטהייד שהיה נהוג בארה"ב לפני 150 שנה, בו ההתייחסות לשחורים היתה כאל "גזע נחות". כל מי שהיה שותף להחלטה על סגירת הכביש, כולל בית המשפט העליון שנתן לה גיבוי, מוכתם בגזענות. ההסתמכות על פסיקת בג"ץ מוצגת כ"השתקה של המצפון".
ניתן להתנגד להחלטה ולהתווכח על תבונתה – האם היא תשיג לטווח רחוק את התוצאות הרצויות? אבל התעלמות מוחלטת מהסיבות להחלטה, מבטאת חוסר יושר אינטלקטואלי. אוקון מציג את ההיסטוריה של הכביש, ומתעלם לחלוטין מן העובדה שהכביש היה לכביש דמים, מאחר והפלשתינאים השכנים הפכו אותו למטווח ירי ואבנים.
אוקון מלגלג על הטיעונים הביטחוניים; במקום להציג מה הם הנימוקים הביטחוניים ובלי להזכיר את הטרור בכביש, הוא מציג אותם בציניות תוך הכנסת המילה ביטחון למירכאות, כתירוץ להחלטה הגזענית, שמטרתה למנוע מערבים לנסוע בכביש, כחלק ממדיניות אפרטהייד, שמטרתה למנוע מהגזע הנחות לנסוע על כבישי האדונים.
בנובמבר 2000, בראשית מתקפת הטרור הרצחנית של הפלשתינאים, הידועה בשמה המכובס "האינתיפאדה השניה", הותקפתי בירי מן המארב בכביש 443. הקליעים פיספסו את מכוניתי במטרים ספורים. בפיגוע הזה נפצע אנושות נהג של רכב אחר שנסע מולי. היה זה אירוע אחד מני רבים שהפך את הכביש לסיוט בעבור הנהגים הישראלים. "לא לנסוע בכביש 443" ממליץ בועז אוקון. ואכן, מרבית הנהגים הדירו מכוניותיהם מהכביש, עד שהיה לכביש רפאים. חובתה של המדינה להגן על שלום אזרחיה, ואסור לה לאפשר איום כזה על ציר תנועה אזרחי ראשי. זאת הסיבה היחידה לסגירת הכביש בפני הפלשתינאים. אפשר לפקפק בפתרון שנמצא, אך אין להטיל דופי בטוהר הכוונות של מקבלי ההחלטה ואי אפשר להתווכח עם התוצאות – ירידה דרסטית בטרור על הכביש.
"לפעמים אנחנו מעדיפים להיות עיוורים מרצון", כתב אוקון. אוקון בחר מרצונו להיות עיוור למציאות הטרור שהובילה להחלטה שקוממה אותו, והעדיף להעליל על מדינת ישראל עלילת גזענות צינית, שפלה וחסרת שחר.
* "ידיעות אחרונות"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
