הבלוג של אורי הייטנר

כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. אף על פי כן, עובדי ציבור מושעים כאשר הם חשודים בפלילים. ההיגיון בכך, הוא שמי שמופקד על כספי ציבור ואמור להיות נאמן על הציבור נדרש להיות נקי מחשד, על מנת שיהנה מאמון הציבור. והרי אמון הציבור הוא תנאי ליכולת למלא תפקיד ציבורי.

כך בנוגע לעובדי ציבור. באשר לנבחרי ציבור, אין החוק דורש זאת, ויש בכך צדק רב, שהרי מדובר במי שהציבור בחר בו לתפקיד, ויש לתת מקום למשחק הדמוקרטי והציבורי ולא להכפיף אותו להוראות משפטיות.

אין מקום לשינוי חקיקה בנושא, ובכל זאת, לגופו של עניין, אם עובד ציבור מושעה בהיותו חשוד, קל וחומר שנבחר ציבור, שנאמנותו לציבור ואמון הציבור בו נדרשים שבעתיים, אינו יכול להמשיך בתפקידו. אין לעשות זאת בחקיקה, אך יש ליצור נורמה ציבורית כזאת.

מבחינה משפטית גם אהוד אולמרט זכאי, כיוון שלא הוכחה אשמתו. הוא זכאי משפטית, אך ציבורית הוא הורשע. הרי הוא עצמו אינו מכחיש כלל שעבר על חוקי מימון הבחירות. אין הוא מכחיש כלל שהוא קיבל מאות אלפי דולארים במעטפות במזומן, ואין בידו להסביר לאן הלך הכסף (ובמקום זאת הוא מטיל את האשמה על נושא כליו לאורך שנים אורי מסר). די בכך, ובביקורת של מבקר המדינה על שחיתותו של אולמרט, כדי למנוע בעדו מלמלא את התפקיד החשוב ביותר ובעל העוצמה הרבה ביותר במדינת ישראל. בית המשפט יפסוק האם עבר אולמרט עבירות פליליות, האם הוא אשם בעבירת שוחד, ואם יורשע – מה יהיה גזר דינו. אך השאלה המשפטית והפלילית אינה החשובה ביותר. חשובה יותר השאלה הציבורית – מה הן אמות המידה המוסריות והערכיות שאנו מצפים ממנהיגי המדינה. אולמרט הוא אדם מושחת, ולכן אינו ראוי לתפקידו.

יש לזכור שפרשת טלנסקי מצטרפת לעוד ארבע חקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה. זאת, לאחר שבעבר נחלץ בעור שיניו מהרשעה בפרשיות קודמות. מדובר בנחקר סדרתי. האם זה ראש הממשלה שאנו ראויים לו?

הגיעה השעה שניפטר מעונשו של זה ונבהיר לו שתפקידו ההיסטורי תם. ראשות הממשלה היא מקום העבודה של אולמרט. הוא עובד אצלנו. עלינו להבהיר לו שהוא מפוטר.

אדם שאיבד לחלוטין את אמון הציבור – אין לו מנדט מוסרי לקבלת החלטות הנוגעות לעתידה של מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל נדרש לקבל החלטות קשות וגורליות יותר מעמיתיו במרבית מדינות העולם. ללא הלגיטימציה הציבורית, אולמרט אינו יכול להמשיך בתפקידו.

****

מה שחמור בעיניי אף יותר משחיתותו של אולמרט, הוא אדישות הציבור. ניתן היה לצפות שאזרחי ישראל יתקוממו וישימו קץ לשלטונו של אולמרט, כפי שבדור הקודם התקומם הציבור והביא לקץ שלטונה של גולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

באותם ימים, קומם נשיא המדינה אפרים קציר את דעת הקהל, כאשר פסק "כולנו אשמים". אבל כאשר אנו מצקצקים בלשוננו מול הטלוויזיה ולא יוצאים לרחובות כדי לסלק מן השלטון את ראש הממשלה המושחת, אנו בהחלט אשמים בכך שנגע השחיתות הופך לחלק טבעי מהנוף.

הגיעה השעה שנהיה אזרחים. התקוממות עממית שתשים קץ לשלטונו של אולמרט, היא מבחן הבגרות באזרחות של החברה הישראלית.