הבלוג של אורי הייטנר

בחלקו הראשון של המאמר, טענתי שהמשאים והמתנים הקודמים בין ישראל לסוריה לא נכשלו. המאבק הציבורי שאנו, תושבי הגולן, ניהלנו וסחפנו אחרינו את רוב הציבור הישראלי הצליח, וראשי הממשלה הישראליים שניהלו אותם נרתעו ברגע האחרון מהכניעה המוחלטת לתכתיב הסורי. גם בסיבוב הנוכחי, המו"מ לא יכשל מעצמו. רק ניצחון במאבק הציבורי ימנע את הנסיגה. רק אנחנו, תושבי הגולן, יכולים להוביל בהצלחה את המאבק הזה.

זוהי אחריות כבדה מאוד, אך בהחלטתנו לבנות את בתינו בגולן לקחנו אחריות גדולה. מטרת ההתיישבות בגולן היתה לקבוע את גבול הקבע של ישראל ולהבטיח שהגולן יהיה ישראלי. כאשר יש איום של נסיגה, תפקידנו הלאומי הוא לשמור למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל על הגולן ישראלי.

שני היעדים הגדולים של המאבק, צריכים להיות הבטחת רוב משמעותי בכנסת נגד נסיגה והפגנתו והבטחת רוב משמעותי בציבור נגד נסיגה והפגנתו.

יש היום רוב ברור בכנסת נגד הנסיגה, אך יש לי ספקות לגבי יציבותם של רבים מן הח"כים התומכים בנו. עלינו לחשק אותם בהתחייבויות ברורות לא לתת ידם לנסיגה ולהצביע נגד כל הסכם שכרוכה בו נסיגה. עם כל אי האמון במילה של פוליטיקאים, אין לזלזל בהתחייבות של 80 ח"כים להצביע נגד. אם נצליח להחתים 80 ח"כים על התחייבות כזאת, תהיה לכך השפעה גדולה על היכולת של הממשלה להתקדם במו"מ ועל נכונות הסורים לסמוך על אולמרט ולהגיע עמו להסכם.

עלינו לטפח ח"כים מסיעות התומכות בנסיגה, שמביעים עמדה ספקנית או מעמידים חישוקים, ולנסות להפוך את החישוקים להתחייבות להתנגד להסכם שהחישוקים אינם חלק ממנו. למשל – יש המדברים על החכרה של הגולן ל-20 שנה, 50 שנה וכו'. זו הצעה חמורה שיש להתנגד לה בכל תוקף. היתרון שלה, הוא שהיא אינה מעשית ואין חשש שהסורים יסכימו לה. לכן, אם ח"כ ממפלגת העבודה או מ"קדימה" מציע הצעה כזאת, יש לעודד אותו ולנסות להפוך את עמדתו להתנגדות אקטיבית לנסיגה.

היעד השני הוא הציבור הרחב – הסברה, חיזוק הקשר של הישראלים עם הגולן וחיזוק אהבתם לגולן ויצירת מצב שבו הציבור יפגין את אהדתו לגולן ואת התנגדותו לנסיגה מהגולן. במאבק הקודם הדבר בא לידי ביטוי בסטיקרים ההמוניים, בשלטי המרפסות, במשמרות בצמתים, ברבע מיליון ביקורי הזדהות עם שובתי הרעב בגמלא, בגדולה בהפגנות ישראל בכיכר רבין – ההפגנה נגד נסיגה מהגולן. והביטוי המשמעותי ביותר – סקרי דעת הקהל. היום סקרי דעת הקהל חד משמעיים לטובתנו, אך התמשכות המו"מ, שטיפת המוח של התקשורת המגוייסת וגורמים נוספים עלולים לשחוק את הרוב הגדול. תפקידנו – לשמר את הרוב. יתכן שהשיטות והדרכים לכך שונות מבעשור הקודם, אך היעד - אותו יעד.

בתקופה הקרובה, היעד האופרטיבי החשוב ביותר הוא חוק משאל העם. חשוב להבהיר, שחוק המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני קיים כבר למעלה מ-9 שנים (מאז ינואר 99'). אולם הסעיף הנוגע למשאל עם יכנס לתוקף רק כאשר יחוקק חוק יסוד משאל עם.

בדמוקרטיה מתוקנת, למחרת קבלת החוק, הכנסת היתה פותחת במהלך מהיר לחקיקה הזאת. אצלנו, הממשלות מזמזו ומסמסו את המהלך עד עתה. אולם אם היתה ישראל דמוקרטיה מתוקנת, החלת הריבונות הישראלית על הגולן ב-14.12.81 היתה מסיימת את הוויכוח על הגולן. כפי שמתנגדי הסיפוח לא כיבדו את החלטת הרוב וכבר למחרת החלו לחתור תחתיו, כך מתנגדי משאל העם לא כיבדו את החלטת הכנסת והם עושים כל מאמץ להכשילה.

למרות הניסיונות הנואשים של שלוחי אולמרט למנוע את קבלת החוק, הוא התקבל בוועדת הכנסת ובימים הקרובים יוגש לקריאה ראשונה. יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את מעבר החוק בשלוש קריאות, בהקדם האפשרי, בטרם ינסה אולמרט לבצע מחטף.

בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, בגיליון הבא, אציג את העקרונות הראויים למאבק, החיוניים להצלחתו.

* "שישי בגולן"