בחגיגת הביכורים האזורית, הייתי תורן חיסול. כל יישוב הקצה מספר תורנים, אך באורח פלא, לאחר זמן קצר למדיי נותרנו רק התורנים מאורטל. כולנו נשארנו עד תום המשימה.
מה משותף לתורני שלושת היישובים האחרים, ובמה אנו שונים? בשלושת היישובים האחרים התורנות היא בתשלום. אצלנו – היא ללא תשלום. האם זה מקרי? איני יודע, אך זאת עובדה.
****
אחד הטיעונים של מצדדי הפרטת הקיבוצים, הוא שההפרטה תחזק את המחוייבות של החבר. "נמאס לבנות על חברים שעושים טובה... נמאס לרדוף אחרי החברים... ברגע שנשלם לחברים על עשייתם הכל ישתנה".
אני מאמין שרוח שיתופית יוצרת מחוייבות ששום גמול כספי אינו יכול ליצור. רוח שיתופית היא הרבה יותר מאשר שיטה שיתופית. יישוב יכול להתבסס על שיטה שיתופית, אך ללא רוח שיתופית, אין לכך טעם. אולם ללא שיטה שיתופית, ללא הפרדה מלאה בין תרומה לתמורה, אי אפשר ליצור רוח שיתופית.
****
ברוב הקיבוצים שהופרטו, התהליך הובל בידי חברים מובילים, שבנו עצמם כבעלי תפקידים וכמנהלים בקיבוץ, יצאו החוצה, וראו בעיניים כלות את הפער הגדול בין השכר הגבוה שהם מכניסים, האופציות שהם יכולים לקבל, התנאים הסוציאליים המשופרים וכו', לבין התקציב השוויוני. הפער הזה אכל אותם, והם גמרו אומר לשנות את הקיבוץ, כדי שהכסף יכנס לכיסם. על האינטרס הזה הם בנו תילי תילים של תיאוריות ואידאולוגיות.
אחת הסיבות לכך שאורטל קיבוץ שיתופי, היא שלאורך שנים, רוב ההנהגה הוותיקה, כולל החברים המכניסים את המשכורות הגבוהות ביותר לקיבוץ, היו נאמנים לרעיון השיתופי, חשו גאווה דווקא על כך שמשכורתם הגדולה הולכת לקופת הכלל, לרווחת כלל החברים, ושהם חיים כמו חבריהם לשותפות. אני יכול להעיד על עצמי, שככל שהשכר שאני מכניס לקיבוץ גבוה יותר, כך מתחזקות תחושתי הטובה מהיותי חבר בקיבוץ שיתופי, האמונה שלי ברעיון השיתופי, והנחישות שלי לשמור על הרוח השיתופית של אורטל.
היום, כשאנו נמצאים בספו של תהליך אסטרטגי, אני מקווה ומאמין שכמו בעבר נשכיל לבחון את אורחות חיינו, לשנות דפוסים, להיפרד ממה שכבר אינו רלוונטי לתקופה ולשנים הבאות, לסלול דרכים חדשות, אך הכל ברוח חזון אורטל, ברוח ערכי אורטל, תוך שמירה על הדרך השיתופית.
בימים שבהם החברה הישראלית מאמצת יותר ויותר את רוח "הישרדות", מן הראוי שנחזק את האלטרנטיבה שאנו מייצגים – הרוח השיתופית.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל