הבלוג של אורי הייטנר

סיפורו של מיכאל גולדמן, ניצול שואה שנענש באושוויץ ל-80 מלקות בגין הברחת ספרים, היה ההשראה לשם שנתן חיים גורי לראשון בטרילוגיית סרטיו על השואה. גולדמן אמר שאינו יודע מה כאב לו יותר, 80 המלקות שלקה, או המכה ה-81 – העובדה שלאחר השואה לא האמינו לסיפורו.

אני נזכר בסיפור הנורא הזה, כאשר אני שומע את שירו קורע הלב של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל". בשיר המקסים, ששלמה גרוניך הלחין והוא מושר בפי להקת "שבא", מספר נער, עולה מאתיופיה, את תלאות מסעו לארץ ישראל: שק האוכל שלהם אבד, פחד, יללות של תנים, ובלילה – שודדים תקפו אותם ורצחו את אמם. ואולם חרף החוויות הנוראות הם אינם מאבדים את האופטימיות, את האמונה ואת התקווה. הרי הם יהודים במסע לארץ ישראל, וארץ ישראל נקנית ביסורים. "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגלים, מאמץ אחרון לפני ירושלים… עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, עוד מעט נגיע לארץ ישראל… עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע לארץ ישראל".

ואכן, החלום התגשם. הם, היהודים מאתיופיה, הגיעו לארץ ישראל. וכאן הם חטפו את המכה ה-81, הכואבת יותר מכל המכות. כאן בארץ ישראל, האמינו לסיפורם על תלאות המסע, אך חמור יותר – הטילו ספק ביהדותם. "בירח דמותה של אמי / מביטה בי, אמא, אל תעלמי / לו היתה לצדי היא היתה יכולה / לשכנע אותם שאני יהודי".

תפוצה יהודית, כנראה עוד מגלות הבית הראשון, שלאורך אלפי שנים שמרה באדיקות על יהדותה, נדרשה לעבור תהליך של "גיור לחומרה". רות המואביה היתה ליהודיה כשאמרה: "אל אשר תלכי תלך, ובאשר תליני אלון. עמך עמי ואלוהיך אלוהיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המוות יפריד בינך וביני" (רות, א', ט"ז-י"ז). די בכך שקשרה את גורלה עם העם היהודי והצהירה בתום לב על רצונה להיות יהודיה, כדי שתהיה כשרה להיות אם שושלת המלוכה היהודית. אך אותם יהודים מאתיופיה, יהודים אותנטיים, שהוכיחו בקשים שביסורים את יהדותם, את מחוייבותם ליהדות, לעם היהודי ולארץ ישראל, נדרשו לעבור תהליך משפיל של גיור (ויש לציין שהגיור לחומרה, היה הפשרה עם אלה שדרשו גיור מלא). כמובן שכל הזכרים היהודיים באתיופיה נימולו, אך גם בכך לא היה די, היה עליהם לעבור גם הליך משפיל של הקזת דם, מעין "מילה לחומרה".

היחס המשפיל, הלא אנושי ובוודאי לא יהודי של הממסד הרבני כלפי קהילת "ביתא ישראל" – היהודים שעלו מאתיופיה ואריתריאה, ממחיש את ערלות לבו של אותו ממסד. המקרה של "ביתא ישראל" הוא אולי הבוטה והקיצוני ביותר, אך הוא מעיד על הכלל.

הנה, היחס לעולים מחבר העמים. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת עול שלטון טוטאלירי אנטישמי, שגמר אומר להכרית כל זכר ליהדות. כל ביטוי ליהדות היה פשע חמור שלצדו עונש חמור. המשטר הסובייטי לא חסך במאמצים ובמשאבים כדי להלחם ביהדות, החל באינדוקטרינציה ושטיפת מוח וכלה ברדיפה בפועל. העובדה שלאחר 70 שנות המשטר הסובייטי העם היהודי בבריה"מ חי וקיים, היהדות חיה וקיימת ומיליון יהודים עלו לא"י, היא התגלמות "נצח ישראל לא ישקר". נכון, רבים מן היהודים נישאו ללא יהודים, אך איך יכול היה להיות אחרת? הרי לא היתה קהילה יהודית וכל ביטוי של יהדות היה במחתרת. ראוי היה, שתמצא הדרך להכריז על כל המשפחות של יהודי בריה"מ לשעבר, כולל בנות ובני הזוג הלא יהודיים שהצטרפו אליהם, כיהודים לכל דבר. מעין – שמיטת גיור כללית. לכל היותר היה מקום לאקט סמלי קולקטיבי של גיור, לכל אלה שאינם יהודים על פי ההלכה.

אך הממסד הרבני, הנשלט לאחרונה בידי החרדים האנטי ציוניים, שבעצמם בזים לרבנות הראשית ואינם מכירים אף בכשרות שלה, אך הם השתלטו על מוקדי הכוח שלה, ובהם על בתי הדין הרבניים, אינו חוסך בכל מאמץ כדי להתעמר בעולים מחבר העמים ולהקשות עליהם. בעבור החרדים, היהדות היא דת בלבד ולא לאום, ולכן כל גיור שאינו לאורח חיים חרדי, אינו גיור בעבורם.

הציונות הדתית, לעומתם, שהינה זרם דתי לאומי, מבינה את גודל השעה וברובה הגדול רוצה להירתם למשימה החשובה – קרובם וקבלתם של כל העולים ליהדות. הרב דרוקמן, אחד החשובים שברבני הציונות הדתית נרתם למשימה, לאחר שמונה בידי אריק שרון לראש מנהלת הגיור. והנה, לאחרונה, בתי הדין הרבניים, בביטוי של חוצפה חסרת תקדים, פסל רטרואקטיבית את אלפי הגיורים של הרב דרוקמן.

היריקה בפרצופו של הרב דרוקמן, היא ביטוי לזלזול של החרדים בציונות הדתית. מי שפוסל את גיוריהם, פוסל למעשה את היהדות שהם מייצגים.

הגיעה השעה שהיהודים הציונים כולם – חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, יתקוממו נגד ההשתלטות של גורמים חרדיים אנטי ציוניים על מוקדי הכוח הללו. על כולנו להתאחד כדי להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית וציונית. הצעד הראשון צריך להיות קבלתם ליהדות של כל העולים מחבר העמים והכרת המדינה ביהדותם, על אפם וחמתם של החרדים.

 * "הקיבוץ"