הבלוג של אורי הייטנר

בבתי הכלא בישראל מרצים את עונשם 11,000 אסירים פלשתינאים. תמורת גלעד שליט, דורש חמאס כאלף אסירים. האם חמאס אינו מעוניין בעשרת האלפים האחרים? האם הוא ויתר עליהם? האם אין הוא רוצה להחזירם לבתיהם, למשפחותיהם? האם אין הוא רוצה את הקרדיט של משחרר כל האסירים?

כנראה שגם חמאס מבין, חרף התקדימים מרחיקי הלכת של עסקאות ג'יבריל וטננבאום, שיש גבול שישראל לא תוכל להתגמש מעבר לו.

ואולי... חמאס טועה... מה היה קורה אילו דרש חמאס במפגיע שחרור טוטאלי של כל האסירים תמורת גלעד שליט? האם היה קונסנזוס שמדובר במחיר בלתי הגיוני ובלתי אפשרי? הרי אם יש לעשות "הכל" כדי להחזיר את החייל השבוי הביתה – הכל זה הכל. ככל שהדרישה הפלשתינאית גבוהה, על ישראל להיכנע לה.

"הממשלה עושה הכל" נקרא סרט התעודה בערוץ השני – כותרת סרקסטית שנועדה לומר, כפי שאומר הסרט לכל אורכו, שהממשלה אינה עושה את הכל, כמצופה ממנה, ובכך אינה ממלאת את המוטל עליה. על פי המסר של הסרט, יש לפרשה מבחן תוצאה אחד ויחיד – החזרתו של גלעד הביתה. המחיר, המשמעויות לטווח רחוק, מחיר הדמים שאנו עלולים לשלם על עסקה כזאת, כמו עשרות או מאות ההרוגים כתוצאה משחרור סיטונאי של מחבלים בעסקאות קודמות, כל אלה כלל אינם רלוונטיים. שהרי להרוגי העתיד אין שם, ואילו לשבוי הנוכחי שם הנישא על שפתותיו של כל ישראלי באשר הוא, ומוכר בעולם כולו. אך מה לעשות, לממשלה אחריות כוללת לביטחון ישראל. תפקידה לחשוב גם על הטווח הרחוק, חובתה לשמור על כושר ההרתעה, מחוייבותה לא לעודד חטיפות בעתיד. כיוון שעליה מוטלת האחריות לכל אלה, אין היא נבחנת אך ורק במבחן התוצאה של שחרור גלעד שליט, וגם אם אין זה פוליטיקלי קורקט – לא, היא אינה צריכה לעשות "הכל" כדי להחזירו, יש מחיר שאסור לה לשלם. "לעשות הכל" – זה מיתוס, אך אסור למיתוס הזה להפוך לגולם שקם על יוצרו.

אני רחוק מלהיות סנגורו של אולמרט, אך במקרה זה ההתקפות עליו אינן מוצדקות. אחת המנטרות המובילות בדיון הציבורי על חילופי השבויים, היא שעל אולמרט לחשוב כאילו הבן שלו היה בשבי. זוהי אמירה אומללה.

כשגאולה כהן תקפה בחריפות את עסקת ג'יבריל, היא נשאלה אם כך היתה אומרת אילו בנה היה בין השבויים. גאולה השיבה, שאילו בנה היה בין השבויים – היא כאם היתה מרעישה עולמות כדי שהממשלה תעשה הכל לשחרורו, אולם ראש ממשלה ושר ביטחון שהיו מקשיבים לה, היו חסרי אחריות.

כאשר ממשלת רבין הראשונה החליטה על מבצע אנטבה, ידע השר חיים בר לב שבנו משתתף בפעולה. הוא ידע היטב עד כמה הפעולה מסוכנת. אילו נדרש להכריע כאב, בוודאי היה עליו למנוע את הפעולה. אך בהיות שר, חובתו היתה להתעלות מעל תחושותיו האבהיות והוא אכן הצביע בעד הפעולה.

אילו בנו של ראש ממשלה נפל בשבי, היה נוצר ניגוד אינטרסים בין תפקידו לאבהותו. כראש הממשלה היה עליו לפעול על פי השיקול הלאומי. אם הדבר היה מעל לכוחו, היה עליו להסיק מסקנות ולהתפטר מתפקידו. זה מחיר המנהיגות.

כן, עלינו לצפות ממנהיגינו לפעול למען שחרור כל שבוי, לראות בפדיון השבויים ערך נעלה ואחת המשימות החשובות ביותר שלהם, ולקבל החלטות קשות כדי לשחרר את השבויים. אולם לא בכל מחיר, אלא מתוך ראיית האינטרס הלאומי הכולל.

וכאשר הממשלה מנהלת מו"מ קשה עם אויב ציני על עסקת חילופין, מן הראוי שאנו, האזרחים, נחזק אותה בעמידה על האינטרס הלאומי, ולא נחליש אותה בלחץ כבד להתקפל ולהיכנע, כפי שהציבור הישראלי והתקשורת הישראלית מפעילים על הממשלה בימים אלה.

* "מקור ראשון"