הבלוג של אורי הייטנר

מבקרי האקטיביזם המשפטי, שאני נמנה עליהם, ממקדים לרוב את ביקורתם על ההתערבות הבעייתית של בית המשפט העליון בעניינים בלתי משפטיים – מדיניים, ביטחוניים, תקציביים. אולם זה רק פן אחד של הבעיה. המשפטיזציה של החברה הישראלית, פגעה גם במאבק על דמות החברה, על דמות המערכת הפוליטית והמנהל הציבורי, בכך שהיא סרסה את השיח הנורמטיבי, והחליפה אותו בשיח משפטי. השיח הנורמטיבי מנסה לברר ולהגדיר מה הן הנורמות המוסריות, האתיות, שאנו מצפים ממנהיגי המדינה ונבחריה ומבכירי השירות הציבורי. שיח זה מנסה לתאר מופת של מנהל תקין, של ניקיון ויושר אליו יש לשאוף. השיח הנורמטיבי מגדיר את הראוי, וממנו משתמע מה שאינו ראוי ומי שאינו ראוי.

השיח המשפטי הוא שיח מסוג אחר לגמרי – אין זה שיח של הציבור, אלא שיח של אנשי מקצוע. השאלה העומדת במרכזו אינה מהי התנהגות ראויה, מיהו אדם ראוי, מיהו מנהיג ראוי, אלא האם פעולה זו או אחרת של אדם זה או אחר פלילית. בשיח זה אנו מפקיעים מידי הציבור את יכולת השיפוט, ומעבירים אותה למספר מצומצם מאוד של אנשים – שופטים, ועורכי דין השותפים במשחק המשפטי. המטרה במשחק המשפטי היא להרשיע נאשם, מצד אחד, או לזכות אותו מאשמה, מצד שני. השיח המשפטי מסתיים, בסופו של דבר, בשורה תחתונה ברורה – אשם או זכאי. גם אם אדם זכאי מחמת הספק, מחוסר ראיות או בשל התיישנות העבירה שעבר – מבחינה משפטית הוא זכאי. הוא זכאי גם אם ברור לשופטים, לעורכי דינו ולציבור כולו שהוא אינו נקי.

כך ראוי שיהיה. ראוי שללא ראיות מספיקות, אדם לא יורשע בפלילים, לא יכנס לכלא, לא יקנס. אך לא כל מה שאינו פלילי הוא תקין, הוא מוסרי, הוא נורמטיבי. לעתים, פסק דין שמזכה נאשם מאשמה פלילית מגנה באופן חריף את אישיותו ואת התנהגותו. אדם שהתנהגותו פסולה, גם אם אינה פלילית, או אם פליליותה לא הוכחה, ראוי להוקעה ציבורית. בחברה שהשיח בה הוא משפטי, אדם זה נחשב נקי, כיוון שלא הורשע.

המשפטיזציה של השיח הציבורי בישראל מנוונת את שיקול הדעת הציבורי, המוסרי. אמירת שקר, למשל, אינה עבירה פלילית. האם ניתן להסכין עם נורמה של שקר. האם ניתן לקיים חברה על יסודות של שקר? האם ראוי ששקרן יכהן בהנהגת המדינה, גם אם אינו עבריין פלילי?

ביקורת המדינה נועדה להתריע על מנהל שאינו תקין, על מעשים פסולים של הממשלה, על התנהגות בלתי נורמטיבית. ביקורת עלולה להיות חריפה ביותר, אך אין כל עבירה פלילית במעשה המבוקרים. האם אנו יכולים, כחברה, להשלים עם התנהגות בלתי נורמטיבית המשתקפת מדו"ח הביקורת, כל עוד אין המבוקרים עומדים לדין ומורשעים?

היום, כל אימת שמבקר המדינה מפרסם את הדו"ח שלו, התקשורת מחפשת בו את הצד הפלילי. אם אין חשד לפלילים, זוהי ביקורת חסרת שיניים, כיוון שהשיח שלנו היה למשפטי. ולכן, אחרי כל דו"ח מבקר המדינה, הזרקור מופנה ליועץ המשפטי לממשלה – האם הוא יורה על חקירה פלילית נגד נשואי הביקורת? אם לא יעשה כן, הוא נחשב ליועץ חלש. ללא חקירה פלילית, הביקורת היתה כלא היתה.

בחברה שהשיח בה הוא נורמטיבי, דו"ח הביקורת מעורר דיון ציבורי. אם מדובר בעבירות אתיות, בהתנהגות החורגת מהנורמה הראויה במנהל תקין, הענישה היא ציבורית, עד כדי פיטורי המבוקר.

ניקח, לדוגמה, את סוגיית המינויים הפוליטיים. צחי הנגבי עומד היום לדין כנאשם במינויים פוליטיים רבים, בלתי סבירים, בלתי ענייניים, בלתי מקצועיים, של חברי מרכז הליכוד ובני משפחותיהם, מתוך כוונה לחזק את כוחו בבחירות המקדימות. האם זו עבירה פלילית? בית המשפט יכריע. אני בספק רב אם נכון שזו תהיה עבירה פלילית. לא, איני רוצה לראות את צחי הנגבי מורשע בפלילים, איני רוצה לראות אותו מאחורי סורג ובריח. די לי בדו"ח הביקורת, די לי במה שידוע ואינו מוכחש, די בכך שצחי הנגבי התהדר במנשרי הפריימריס שלו במינויים הסיטוניים, די בכך שהוא מסביר ש"כך נהגו כולם", כדי להוקיע אותו ציבורית, כדי להעניש אותו ציבורית, כדי למנוע בעדו מלמלא תפקידים בכירים בהנהגת המדינה. אולם כל עוד לא נפתחה חקירה פלילית נגדו, הוא נשאר בתפקידו כשר לביטחון פנים. ואם לא יורשע בפלילים, או אם יורשע ובית המשפט לא יטיל עליו קלון (עוד ביטוי אבסורדי למשפטיזציה – אפילו השאלה האם יש קלון על עבירה עליה אדם הורשע הופקעה מהדיון הציבורי ועברה להכרעת בית המשפט) הוא יחזור לכהן כשר ואולי יתמודד על ראשות הממשלה.

חברה המושתתת על גישה לפיה כל מה שאינו פלילי – מותר וראוי, היא חברה רקובה ומושחתת, שוויתרה על טוהר המידות שלה ועל הניקיון הציבורי, ומציבה בפני נבחריה רף ציפיות ודרישות נמוך מאוד. התוצאה של השלטת השיח המשפטי על החברה הישראלית, של האינפלציה בהגשת תלונות פליליות נגד אישי ציבור, חקירות פליליות נגד אישי ציבור, ריצה לבית המשפט בכל נושא נורמטיבי, הזיכויים של רבים מאישי הציבור שעמדו לדין – היא פוליטיקה יותר ויותר מושחתת, פחות ופחות נורמטיבית ואובדן אמון הציבור בפוליטיקה ובדמוקרטיה.

בחברה שבה השיח המשפטי מולך בכיפה, יכול אדם כאהוד אולמרט להיות ראש הממשלה, כל עוד לא הורשע בפלילים, אף שהתנהגותו המושחתת ידועה לכל, ולמעשה אף הוא עצמו אינו מכחיש אותה. הרי אולמרט כלל אינו מכחיש שקיבל מאות אלפי דולארים במעטפות מטלנסקי. אני מאחל לאולמרט שייצא זכאי בדין, אך איני רוצה שאדם בעל נורמות קלוקלות כשלו, יהיה ראש ממשלת ישראל. אני רוצה שבהנהגת המדינה יעמדו אנשים שניתן להתגאות בהם, גם  כאשר חולקים על דרכם, אנשים שאוכל לחנך את ילדיי לכבד אותם בהיותם מנהיגי המדינה. לא אנשים כאהוד אולמרט.

בחברה שהשיח שלה משפטי, ושהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, אנשים כבר אינם יודעים להבחין בין טוב ורע. מאחר ואבחנה בין ורע היא בסיס המוסר, ללא ההבחנה הזאת, אין תשתית לחברה מוסרית.  בחברה שהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, ניתן לקרוא משפט כזה: "לא ייתכן, שבאותה פיסקה ובאותה איבחה, יצהיר הכותב הנכבד (האומנם?) כי אולמרט זכאי מבחינה משפטית, אולם נשפט מבחינה ציבורית ועל כן עליו ללכת" (אלי יזרעאלי, חדשות בן עזר 354).  

יתכן שליזרעאלי עצמו אין הכלים האינטלקטואליים ומידת היושרה הנחוצה כדי להבין את הדברים, אך החשש הגדול שלי, הוא שהתנוונות השיח הנורמטיבי עלולה להפוך נחלת הכלל, ולהשחית עוד ועוד את החברה הישראלית.

* "חדשות בן עזר"