הבלוג של אורי הייטנר

שיא עולמי חדש! הפלשתינאים כיבדו הפסקת אש עם ישראל במשך ארבעה ימים. ארבעה ימים!

הפסקת האש הקודמת, למשל, בנובמבר 2006, החזיקה מעמד 67 דקות, וגם היא היתה ארוכה יותר ממרבית קודמותיה. והנה, הפעם הצליחו הפלשתינאים במשך ארבעה ימים (!) להתאפק, לא לנסות לרצוח אזרחים ישראליים בפשע המלחמה תלול המסלול. אין ספק, זהו הישג מדיני אדיר של ממשלת אולמרט.

ביום ה' ב-6:00 בבוקר נכנסה הפסקת האש לתוקפה. חלפה שעה – לא נורה טיל. חלפו שעתיים – לא נורה פצמ"ר. שלוש שעות – אפילו אבן לא יודתה. וכך חלף לו כל יום חמישי, ואח"כ שישי, ושבת וראשון. ארבעה ימים הצליחו הפלשתינאים לכבד את התחייבותם. כל הכבוד!

ביום ב' הפסקת האש באה אל קצה. ביום ב' נורה פצמ"ר לעבר ישראל. "כדור אחד שיירה לעבר ישראל – ואנו נגיב במלוא העוצמה" הבטיחו קברניטי המדינה עם חתימת ההסכם. פצמ"ר נורה? לא נורא. חלף יום נוסף – מטח קסאמים לעבר שדרות. תגובת ישראל – אולמרט נפגש עם מובארק ומודה לו על מאמציו הגדולים שהביאו לנו את ה... רגיעה. רגיעה?

למעשה, קורה היום מה שקרה בכל הסיבובים הקודמים. מתקפת טרור קשה, הולכת ומסלימה,  נגד אזרחי ישראל. כאשר האיפוק של ישראל מתקרב אל קצו, רגע בטרם יוצאת ישראל לממש את זכות ההגנה העצמית שלה בעוצמה ראויה, מחלצים הפלשתינאים, בחסות המצרים, הפסקת אש. משמעות הפסקת האש מבחינתם, לצד המשך התעצמותם לקראת המתקפה הבאה, היא הנמכת גובה הלהבות. במקום מטחים יום יומיים, הם יורים רקטה פה, טיל שם, מטחון כעבור יומיים. ואנו? מה, בגלל קסאם אחד נפסיק את "הפסקת האש"? בגלל מטח אחד שווה לשים קץ ל"רגיעה"? ואנו מתחילים לרמות את עצמנו, כבתסמונת האישה המוכה, שזה לא מה שאנחנו חושבים, ובסך-הכל-מדובר-בג'יהאד-האיסלאמי-ולא-בחמאס, ולא-ניתן-לג'יהאד-להכתיב-לנו-את-סדר-היום, ומה,-היה-יותר-נעים-כאשר-נורו-פי-10-קסאמים?, ואנחנו-נגיב-בזמן-ובמקום-שנבחר בלה בלה בלה...

וכמו בסיבובים הקודמים, הפסקת האש היא חד צדדית. הפלשתינאים יורים פה ושם ואנו מתרגלים, והם מסלימים עד שהפסקת האש קורסת בהדרגה, וכעבור מספר חודשים מגיע העימות אל סף נקודת הרתיחה, ורגע לפני שישראל מחליטה להגיב בעוצמה, שוב מתערבים המצרים כדי להציל את חמאס והתחלנו את שירנו מהתחלה.

****

לצד המרוויח הגדול מהסכם הרגיעה – חמאס, המרוויחה המשנית היא מצרים. מצרים ממצבת את מעמדה כמעצמה אזורית, כאשר אנו מעניקים לה אותו חרף מדיניותה האנטי ישראלית העקבית, המנוגדת להסכם השלום בין המדינות. מצרים שבה ומצילה את הפלשתינאים בכל פעם מחדש.

הפעם המצרים אינם רק מתווכים אלא גם צד בהסכם – הם התחייבו לפעול בכל מאודם להפסקת הברחות הנשק והאמל"ח ממצרים לרצועת עזה.

סליחה? ומה היה עד עתה? הרי מצרים הביאה לידי משבר את יחסיה עם ישראל, כאשר שרת החוץ ציפי לבני רמזה, בדחילו ורחימו, שמצרים אינה עושה די כדי למנוע את ההברחות. איזה עלבון! במשך חודשים המצרים החרימו את שרת החוץ. מה יום מיומיים, שפתאום מצרים מתחייבת לעשות את מה שהיא מחוייבת לעשות על פי חוזה השלום בינה לבין ישראל? ישראל שילמה מחיר כבד ביותר תמורת השלום. השלום החם שהובטח לנו, היה למלחמה קרה. והנה, המצרים מודים, במשתמע, שהם איפשרו את הברחות האמל"ח לרצועה. מישהו מאמין שמעתה הם ינהגו אחרת? הרי אחרי ההתנתקות ישראל העניקה להם הישג מדיני וביטחוני עצום – איפשרה להם להגדיל את כוחותיה בסיני, כדי להלחם בהברחות. והנה, כרגיל ישראל נאלצת לשלם שוב ושוב בעד הסחורה המצרית, שאמורה היתה להיות חלק מהסכם השלום.

וכך, מדיניות הממשלה מדרדרת אותנו מדחי אל דחי, מקריסה מדינית לקריסה מדינית.

ועוד מעט ימלאו שמונה שנים למתקפת הקסאמים על שדרות ויישובי הנגב המערבי. רגיעה, כבר אמרנו?

* "אומדיה"