בתגובה לריאיון עם גברי בר-גיל:
איני מחסידיו של גברי, רחוק מכך. אך דווקא באחד ממוקדי הביקורת עליו, אני מצדד בדרכו ובהחלטותיו. כוונתי לצעד שהוביל – הוויתור של התנועה הקיבוצית על שומריה ועל נטור.
עם ישראל משקיע הון רב בהקמת נקודת התיישבות, על מנת שתהיה ליישוב של ממש, יישוב חי, פורח, משגשג ותוסס. כאשר התנועה מקבלת לידיה נקודה כזו, עליה להתייחס אליה כאל פיקדון להקמת יישוב כזה. אם לאורך שנים אין היא מצליחה להקים קיבוץ של ממש בנקודת התיישבות, אל לה להתעקש להחזיק במקום, כיוון שאחזקה זו כמוה כמעילה באמון ושימוש בלתי ראוי בפיקדון. במקרה כזה, עליה להחזיר את הנקודה לעם ישראל, על מנת שתנתן לאחרים ההזדמנות להקים את היישוב במקום בו היא נכשלה.
כך היה בשומריה ובנטור. אם לאורך שנים התנועה הקיבוצית לא הצליחה להקים קיבוץ בשומריה, ראוי היה, לכל הפחות, שיקום במקום יישוב. ומה מתאים יותר מאשר ליישב את הנקודה במגורשי עצמונה – החלוצים שגורשו פעמיים, פעם מחבל ימית ופעם מגוש קטיף, ואחרי שתי המכות נותרה בהם המוטיבציה הציונות ונשארו בהם כוחות להקים את יישובם בפעם השלישית, הפעם בנגב?
את נטור שבגולן אני מכיר מקרוב – הנקודה הקיבוצית לא הצליחה מעולם להפוך לקיבוץ, להיות ליישוב. והנה, היום הולך ומתבסס במקום מושב משותף לחילונים ודתיים, ומשפחות רבות מתדפקות על דלתותיהם. האם הצעד של ויתור תנועתי למען ההתיישבות, לא היה ראוי, לאור מבחן התוצאה?
עלינו לערוך חשבון נפש בתוכנו, מדוע אנו מתקשים כל כך להקים קיבוצים חדשים. אך אל לנו לעכב את מפעל ההתיישבות בשל דבקות חסרת תוחלת בנקודות שאנו נכשלים בניסיוננו להקים בהן קיבוץ.
* "הדף הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
