הבלוג של אורי הייטנר

בצאתנו למאבק, עלינו להזהר שלא להיערך למאבק שהיה. לא בהכרח מה שהיה נכון בשנות התשעים של המאה ה-20, נכון בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21.

אם לקחת לדוגמה את תחום התקשורת, עליו הייתי מופקד במאבק הקודם כדובר ואני קשור אליו היום כמרכז צ' התקשורת – מהפיכת האינטרנט שינתה באופן דרסטי את דרכי העבודה, לא רק מבחינה טכנולוגית, אלא גם מן הבחינה המהותית; היכולת להגיע ישירות אל האזרחים, ללא תיווך כלי התקשורת (ומבלי לוותר, כמובן, על עבודה נכונה עם התקשורת הכתובה והאלקטרונית).

אולם יש מספר עקרונות יסוד שהיו נר לרגלינו במאבק הקודם, בעזרתם ניצחנו ויש לאמץ אותם גם במאבק הנוכחי.

א. "עלינו לזכור שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר"

במאבק יש צורך בעצבים חזקים. לעתים, הזעם על הניסיון להביא לנסיגה או על אמירות של מצדדי הנסיגה הוא עצום ורב. לעתים ממש מתחשק לבצע צעדים דרסטיים שיביאו לידי ביטוי את הזעם הזה. אבל תמיד כדאי לזכור שביטוי הזעם אינו מטרה. המטרה היא לנצח במאבק. כדי לנצח, יש להיות חכם.

החוכמה היא להגיע אל הציבור ולרתום אותו ולא לפגוע בו ולקומם אותו. חסימת כביש, למשל, היא צעד לגיטימי במאבק ציבורי, אך היא משניאה את החוסמים על הנהגים והנוסעים. אנחנו זקוקים לכל אחד מהנהגים והנוסעים. אמירות מתלהמות, קיצוניות, מאיימות – עלולות לחזור אלינו כבומרנג, לצייר אותנו כמטורפים ואיש אינו רוצה לתמוך במטורפים. הטקטיקה של "מאזן האימה" לא מפחידה אף אחד, היא רק משרתת את היריב. אל לנו לשחק את המשחק של מצדדי הנסיגה. עלינו להמנע מטעויות שעלולות לפגוע בנו.

מאבק דמוקרטי ומכובד נכון מסיבות רבות – אנו אזרחים שומרי חוק ודמוקרטיה ולכן עלינו לנהל מאבק ראוי. מאבק קיצוני יפלג את הגולן וינכר אליו חלק מן התושבים. אך בראש ובראשונה – מאבק כזה אינו אפקטיבי והוא עלול לגרום לנו להפסיד במאבק, חלילה.

ב. אי אפשר לנצח עם הססמה: "הכל אבוד! קדימה הסתער!"

הפחת רוח נכאים ותחושת חורבן, היא מתכון להפיכת התחושה לנבואה שמגשימה את עצמה. עלינו להפגין ביטחון בכך שהציבור הישראלי לא יתן את ידו לנסיגה. לא שאננות, לא יהירות, לא ביטחון עצמי מופרז, אך אמונה בניצחון, אמונה בעם ישראל.

עלינו להמנע לחלוטין מלשחק את המשחק של יריבינו, ולהתייחס בצורה כלשהי לסוגיות של "מה יקרה אילו" – "אם יוחלט... תכבדו את ההכרעה?", "תיקחו פיצויים?", "לאן תעברו?", "אתם מתארגנים?", "תתנגדו בכוח?", "תקראו לסירוב?" וכו' וכו' וכו'. כל השאלות הללו נועדו לפמפם את הנסיגה בדעת הקהל ולהרגיל את הציבור לרעיון שהנסיגה בפתח. עלינו לפמפם לציבור את האמונה שהגולן ישראלי וכזה הוא ישאר.

ולמי ששואל את השאלה החצופה אם נכבד הכרעה על נסיגה – יש לשאול אותו האם הוא מכבד את ההכרעה שכבר התקבלה לפני 28 שנים, כאשר הכנסת סיפחה את הגולן לריבונות ישראל.

ג. הבזנ"ט

במשיכת חבל, התפקיד החשוב ביותר הוא של האחרון בשורה, הקרוי "עוגן" או "בזנ"ט". כאשר הקבוצה שלנו מושכת, הוא המוביל. כאשר הקבוצה שלנו במגננה, הוא מתבצר ומתחפר. הוא יודע שאין איש אחריו, שאם הוא יפול, הקבוצה תיפול.

במאבק על הגולן, אנו – תושבי הגולן, הבזנ"ט. תפקידנו להציג תמיד את העמדה המלאה, הנחושה – לא לדבר על כל פתרון שאינו ריבונות ישראלית על כל הגולן. אם אנו נגמגם, איש תחתנו לא יציג את העמדה הטהורה. אם אנו נציג עמדה טקטית פשרנית, זו תהפוך לעמדת הקצה, וניתן לגיטימציה לוויתורים.

אם בצד שלנו, בין מושכי החבל, יש כאלה שמוכנים לפתרונות לא ריאליים כמו פשרה שתשמור על חלק מהגולן בידינו, או על חכירת הגולן, קניית הגולן  ושאר פתרונות "יצירתיים" מסוג זה – כל עוד הם נגד הנסיגה מן הגולן, יש לטפח אותם ואף לעודד אותם. אבל לנו – אסור. אנו חייבים לדבוק באמת שלנו. בלאו הכי, הטקטיקות "היצירתיות" הללו שקופות ואינן אמינות.

ד. כוחנו באחדותנו

במאבק הקודם, היתה תלויה כתובת גדולה במשרדי הוועד – "כוחנו באחדותנו". בגולן זרמים רבים והשקפות עולם שונות. השכלנו למצוא ולהפגין את המשותף בינינו, לא רק כדי להציג חזית אחידה, אלא כדי לחזק זה את זה ולהיות יחד, חזקים ומאוחדים, במאבק על קיומנו. האחדות היתה אחד הגורמים המכריעים בדרך לניצחון.

גם במאבק הזה, עלינו לשמור על העיקרון הזה. הדבר מחייב אותנו לסבלנות וסובלנות, לפתיחות ולוויתורים. לפעמים זה קשה ומעצבן, אך המחיר כדאי, כיוון שהוא משרת את המטרה האחת והיחידה – לנצח במאבק ולשמור על הגולן ישראלי.

****

"זה תלוי רק בנו" הכתרתי את סדרת המאמרים.

האמנם? רק בנו?

ברור שלא. יש עוד שחקנים בזירה. אבל התפקיד שלנו הוא קריטי. וכדי למלא אותו ברצינות, עלינו לנהוג כאילו באמת ובתמים זה תלוי רק בנו.

וכבר אמרו חז"ל:

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה...

לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

                                                                                   (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב).

לעולם נראה את עצמנו כאילו כל מעשה שלנו וכל אמירה שלנו הם שיכריעו את הכף; כאילו המעשה האחד שנעשה היום, הוא שיכריע את הגולן כולו לכף חובה, חלילה, או לכף זכות. זה תלוי רק בנו!

 " שישי בגולן"