הבלוג של אורי הייטנר

באירוע לציון עשור למותו של אריה בן גוריון, שהתקיים לא מכבר בקיבוץ גבע, הרצה פרופ' אסא כשר על תרומת התנועה הקיבוצית לתרבות הישראלית. שעה שאנו (גם אני) מרבים לעסוק בהלקאה עצמית, רק אדם חיצוני יכול כנראה להעמיד לנגד עינינו מראה, המציגה את היש הגדול שחוללה התנועה הקיבוצית – הרצאתו היתה שיר הלל לתנועה הקיבוצית ולתרומתה התרבותית. מדבריו המתארים את התרומה ניתן להסיק גם את הציפיה והתביעה – תביעה להמשך העשיה הזאת, שלא בכדי נוצרה בקיבוץ וכנראה שרק בקיבוץ היא יכולה להיעשות.

כאשר הסתובבתי בקהל, נוכחתי שאני, שחציתי כבר את מחצית העשור החמישי לחיי – אחד הצעירים ביותר באולם ובוודאי מוריד באופן משמעותי את ממוצע הגיל. מי יכול להיות הנושא של המשא הכבד שהטיל עלינו אסא כשר, מי יכול להגשים את ההבטחה הגלומה בנו, שאסא כשר כבא כוח התרבות הישראלית ביטא את הציפיה ממנה?

האמת היא שהתיאור הביולוגי שבפסקה הקודמת חלקי ואינו מדוייק. בין הלבושים לבוש אזרחי, אכן הייתי מן הצעירים ביותר. אך אי אפשר להתעלם מקבוצה משמעותית ביותר שהשתתפה אף היא באירוע, בני העשרים – שלושים, הלבושים בחולצות כחולות. היו אלה חברי תנועות הבוגרים של הנוער העובד ושל המחנות העולים – קבוצות הבחירה. לא, הם לא היו שם מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך מחוייבות להמשך המעשה.

את בני הקבוצות הללו אני פוגש בכל כנס ובכל מפגש העוסק בקיבוץ, בחברה הישראלית, בצדק חברתי, בהתחדשות יהודית. אך אין המדובר בקבוצות שרק מבלות בכנסים, אלא בקבוצות המגשימות בפועל, באורח חייהן, את הרעיונות העולים באותם כנסים. למשל – בתחום התרבות היהודית, בוגרי המחנות העולים הם חלק ממכון "שיטים", והם הממשיכים את מפעל חייו של אריה בן גוריון. הקבוצות הללו הן התקווה והעתיד שלנו.

הקבוצות הללו הן חלק מתופעה רחבה יותר, שביטויים נוספים שלה הם המדרשות למנהיגות חברתית (המכינות הקדם צבאיות), בתי המדרש הפלורליסטיים וקהילות התפילה המתחדשות ועוד. התופעה הזאת מבטאת רנסנס ציוני – הן רנסנס של חשיבה ולימוד, והן רנסנס של הגשמה ומעשה.

בתוך התופעה הזאת, הקבוצות השיתופיות של בוגרי תנועות הנוער כחולות החולצה מיוחדות במחוייבותן לרעיון השיתופי הקיבוצי – לערכים של שוויון, שיתוף, ערבות הדדית, דמוקרטיה ומשימתיות ציונית, לאומית וחברתית. לכן, אם התופעה הכוללת של הרנסנס הציוני היא התקווה להתחדשות ופריחה של החברה הישראלית בכללה, הקבוצות השיתופיות הן גם תקווה להתחדשות ופריחה של התנועה הקיבוצית.

בימים בהם התנועה הקיבוצית מצויה בנסיגה קשה, הנמשכת כבר שני עשורים, ושראשיה מתהדרים בהישגים דמוגרפיים מדומים כדי להסתיר את הנסיגה, אך הישגים אלה הם ביטוי לאותה נסיגה: הפיכת הקיבוץ מחברה ערכית המחוייבת לאידאולוגיה הקיבוצית לשכונת מגורים גרידא – הווקטור המצביע על כיוון אחר, הוא של צעירים המאמינים בחזון הקיבוצי, מחוייבים לו ותופסים מנהיגות בהובלתו למאה ה-21. לכן, הקבוצות הללו הן העתיד של התנועה הקיבוצית, הן התקווה של הרעיון השיתופי.

ודווקא מתוך ההערכה הזאת, ומתוך הציפיה הגדולה שלי מהמפעל הרענן הזה, אני מרשה לעצמי גם ביקורת ועמה ניסיון להטות במקצת את מסלולו.

הביקורת שלי היא על כך שבאג'נדה של אותו רנסנס ציוני וקיבוצי, נעדר מקומו של רנסנס התיישבותי. כבר לפני עשרים שנה שמעתי מפי מחוללי הרנסנס הזה את הסיסמה, שהחלוציות  של שנות השמונים היא לייבש את הביצות החברתיות ולא את הביצות הפיזיות. היתה אמת רבה באמירה הזאת – קריאה ליתר מעורבות בחברה הישראלית ולקיחת אחריות להתמודדות עם חולייה, עם הפערים שבתוכה, להלחם בעוני, במצוקה, בבערות. הבעיה היא שהמטוטלת עברה בקיצוניות מהקוטב ההתיישבותי לקוטב החברתי, עד שההתיישבות כמעט נמחקה מהאידאולוגיה של הזרם המתחדש הזה.

אני יכול להעיד על שתי קבוצות שהיו קשורות בשנים האחרונות לאורטל, והן חלק – בצורה זו או אחרת, מהזרם הזה. האחת – גרעין נח"ל של תנועת הצופים, שהוקם בידי בוגרי שנת שירות שהחליטו להמשיך יחד כגרעין. השניה – קבוצה של בני המושבים, שהיו בשנת שירות במסגרת גרעין "עודד", הלכו יחד לנח"ל כגרעין והחליטו להמשיך יחד כקבוצה גם אחרי השירות הצבאי. אחת התחנות של הקבוצה אחרי שירותה היתה קיבוץ אורטל. המאפיין את שתי הקבוצות היה שיח ערכי, מוסרי, אידאולוגי, יהודי, ציוני – שקשה למצוא כמותו בקרב צעירים היום וגם לא בקרב גרעיני נח"ל קונבנציונליים. אני אישית מצאתי עם אותם צעירים שפה משותפת בתחומים רבים. אולם המושג התיישבות כלל לא היה חלק מעולמם. הם לא התחנכו על הערך הזה, הוא לא היה בלקסיקון שלהם, הוא זר להם.

ההתיישבות היא נשמת אפה של הציונות. הפוסט התיישבות היתה המבשרת של הפוסט ציונות. וללא רנסנס התיישבותי יהיה קשה מאוד ליצור רנסנס ציוני.

אני יודע שחלק מהקבוצות הללו הלכו להתיישבות ברביד, באשבל, בבית הערבה ויתכן שבקרוב תגיע קבוצה גם למיצר שבגולן. השאלה היא האם מדובר רק במחנה שממנו יוצאים החברים לפעילותם החשובה והברוכה בתחום החינוך, או בהתיישבות לכל דבר המכה שורשים בקרקע, המקימה דור חדש ומחנכת אותו על קשר למקום, לקהילה, לאנשים ולנוף. אני מודה שממעט היכרותי יש לי ספקות רבים אם אכן מדובר בהתיישבות של ממש, מתוך ראיית ההתיישבות, לא פחות מהמשימתיות החברתית, כהגשמת האידאולוגיה של אותן קבוצות.

אולם כאשר אני מדבר על התיישבות, איני מתכוון רק להקמת יישובים חדשים או אכלוס מחדש של יישובים זעירים, אלא גם על התיישבות בתוך קיבוצים שיתופיים ותיקים, ובעיקר בקיבוצים המתנדנדים בין שיתופיות והפרטה.

למעלה משני שליש מהיישובים בתנועה הקיבוצית – הופרטו. יש המכנים זאת "קיבוצים מתחדשים", אך לאמיתו של דבר אלה הם קיבוצים לשעבר. אלה יישובים שוויתרו על הדרך הקיבוצית. עד כה, לא היה אפילו יישוב אחד שעשה את המהלך ההפוך – ממופרט לשיתופי. המגמה הזאת עלולה להימשך, עד כדי סכנה מוחשית לעתיד הרעיון הקיבוצי בישראל. תנועות הצעירים המחוייבות לרעיון השיתופי – אינן יכולות להיות אדישות לסכנה הזאת. עליהן להבין שמצב כזה עלול לפגוע קשות גם בהן. עליהן להבין, שקריסת התנועה הקיבוצית תשפיע השפעה משמעותית ביותר על החברה הישראלית כולה, ולטלטל אותה בעוצמה רבה אל הקוטב היאפי – המשלב אינדבדואליזם קיצוני על סף האגואיזם, צרכנות חסרת רסן וגלובליזציה פוסט לאומית ופוסט ציונית.

לכן, מן הראוי שמעגל הקבוצות השיתופיות, תנועות הנוער וכל הגורמים הקשורים למהלך הנפלא של הרנסנס הציוני והקיבוצי, יקחו על עצמם משימה ראשונה במעלה לעשור הקרוב – ייבוש הביצות הקיבוציות. להקים גרעינים ולשלוח אותם להשלים קיבוצים שיתופיים, כדי לטעת בהם תקווה, לחנך בתוכם את הילדים והנוער ולהיות אבן שואבת לבני הקיבוץ ולצעירים מן העיר, שיבחרו לבנות בהם את עתידם. 

 "שווים"