הבלוג של אורי הייטנר

לאורך עשרות שנים, הקיבוצים לא דאגו לפנסיה לחבריהם. הסיבה לכך היתה האמונה, שהקיבוץ עצמו, בעצם הווייתו, מבטיח את עתיד חבריו וביטחונם הסוציאלי. הערבות ההדדית היא הביטחון הסוציאלי שלנו, האמינו בקיבוצים. היום אנו מפרנסים את ילדינו, מחר ילדינו יגדלו ויפרנסו אותנו ויבטיחו שנזדקן בכבוד. חבל לבזבז את כספנו על פנסיות וביטחון סוציאלי. ואכן, במשך שנים רבות זה עבד. מערכות הערבות ההדדית איפשרו זקנה בכבוד בקיבוצים, תוחלת חיים גבוהה מהממוצע , מערכות בריאות וסעד מתקדמות. אכן, זה עבד. עד... שזה לא כל כך עבד. וכידוע לנו, יש לא מעט קיבוצים שמייסדיהם אינם נהנים מזקנה בכבוד. יש קיבוצים שהופרטו, ולא דאגו לזקנים ולוותיקים. זה עצוב, אך זו עובדה.

היום, הקיבוצים מבינים שאין תחליף להבטחת עתיד החברים ושיש מקום לבטח את החבר ליום סגריר ולא להסתמך אך ורק על מנגנוני הערבות ההדדית הישנים, עם כל חשיבותם הרבה. היום הקיבוצים מבינים שפנסיה וביטוחים הם חלק מהותי מהערבות ההדדית בקיבוץ. הבעיה היא, שהקיבוצים נזכרו בכך כאשר רבים מחבריהם זקנים, אחרים מבוגרים מאוד, שהחוב האקטוארי שלהם ענק ומצבם לא איפשר להם מענה הולם לבעיה.

אחד הקיבוצים הראשונים שהשכילו להבין את הצורך בפנסיה לחברים, גם כאשר הדבר נחשב כמעט כפירה בעיקר, היה קיבוץ צעיר, בשנותיו הראשונות, שחבריו צעירים מאוד, בגיל שבו אין זה מקובל לחשוב בכלל על הדברים האלה. קיבוץ אורטל.

****

את הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר, התחלתי בגיל 24. זה ממש לא גיל שאדם נורמלי חושב בו על נושאים כפנסיה, ומחשבה כזאת גם אינה מתאימה לי ולאופטימיות שלי. אולם בהשפעה של מספר אנשים – אבא שלי שלחץ עליי בנושא, ויהודה הראל שהיה אז "הילד הרע של התנועה הקיבוצית", הצביע על פגמיה והציע הצעות לשינוי ול"קיבוץ חדש" והשפיע עליי רבות, הובלתי את אורטל לכניסה לתחום המוזר הזה.

בשנת 90', כשהגיל הממוצע של חברי אורטל היה פחות משלושים, החלטנו על פנסיה לחברים. בשנת 93' יישמנו את ההחלטה. חברי אורטל היו צעירים, לא היה חוב אקטוארי גדול ולכן יכולנו להרשות לעצמנו פנסיה בתנאים טובים. החלטה זו, במקביל למהפכת משאבי אנוש שחוללנו באותם ימים, שעיקרה - ההשקעה האדירה במסלולים אישיים של השכלה ורכישת מקצוע לחברים, העניקו ביטחון אישי רב לחברים.

אולם אף פעם לא שקטנו על שמרינו. כל המזכירים וכל המזכירויות מאז הקדישו מחשבה רבה בסוגיה. לאורך שנים פועל באורטל צוות פנסיה מסור ומקצועי מאוד. מאז הגדלנו את הפנסיות, הכנסנו מרכיבי ביטוח חיים, ביטוח אבדן כושר עבודה, ביטוחי בריאות משלים, חסכונות לחברים ועוד.

לכן, אני מרשה לעצמי להרגיע את חששותיה של גל פלג – יש לך כל הסיבות שבעולם להרגיש שאורטל דואגת ותדאג לעתידם ולביטחונם של הורייך ושל כל חברי אורטל. חוששני שדבריך נובעים מאי הכרת העובדות לאשורן.

****

איני סבור שהגענו, בנושא הביטחון הסוציאלי, אל המנוחה ואל הנחלה. יש עוד מה לעשות ומה לשפר, ואני מקווה שגם בתהליך האסטרטגי אליו אנו נכנסים ניתן מענים נוספים לבעיה. לי אישית יש רעיונות והצעות בנדון ובוודאי יעלו רעיונות נוספים מצד חברים נוספים ונגיע להחלטות טובות. הדאגה לביטחון האישי היא חלק מהקוד התרבותי והניהולי של אורטל, ולכן אין לי ספק שגם בעתיד הנושא יהיה נר לרגלי ההנהגות של אורטל. וכיוון שגל ניחנה בכישורים המתאימים, חזקה עליה שלא רחוק היום שגם היא תהיה חלק מהנהגת אורטל ואף היא תוכל להשפיע גם על הנושא הזה.

רמת הביטחון הסוציאלי הגבוהה באורטל, היא חלק ממכלול היות אורטל חברת רווחה ברמה גבוהה, גבוהה בהרבה מרמת הרווחה בכלל החברה הישראלית. רמת החיים באורטל גבוהה מאוד, הרבה יותר מרמת החיים הממוצעת במדינת ישראל. לכן, איני רואה כל הצדקה לטרנד המירמור הקיים לאחרונה באורטל. יש מקום לוויכוח, לספקות, לביקורת על הדרך בה אנו הולכים, על מדיניות והחלטות, אך אין מקום למירמור הזה.

אני יודע שהאמירה הזאת תקומם עליי חברים, אולם כדרכי אני אומר את שאני חושב – הסיבה האמיתית למירמור היא בחירה של אנשים להיות ממורמרים. הפתרון הוא לבחור בחירה אחרת.

****

אהבתי את מאמרה של אפרת לפני שבועיים, לא רק בשל הדרך היפה והיצירתית שבה היא העבירה את דבריה, אלא בעיקר כיוון שהסכמתי עם המסר המרכזי של המשל – שמה שמסכן את הקהילה הם הרכילות, צרות העין והקנאה.

עם דבר אחד לא הסכמתי; עם הצגת הדברים הנוסטלגית, כאילו פעם הכל היה יפה ולאחרונה החלו נושבות רוחות כאלה. האמת היא, שלאורך כל שנות אורטל, לצד הערוץ המרכזי של העשיה הגדולה, שיצרה את היש הגדול שלנו, שבו אנו כל כך גאים, תמיד היה ערוץ אלטרנטיבי, אותו כיניתי תמיד "תרבות השבילים". זוהי תרבות של רכילות רעה, של לשון הרע, של צרות עין, של קטנוניות, של "מגיע לי", של הסתכלות צרה ואגואיסטית על המציאות, של משפטי שדה ועליהום. גם בעבר היו מי שחשבו שהנושא הכי חשוב שצריך להעסיק את כל אורטל הוא הרצון האישי להם לשדרג את רמת הדיור הפרטית שלהם, (וזו כמובן סתם דוגמה שהמצאתי. הרי אין חיה כזאת). אף פעם לא היתה זו התרבות המרכזית באורטל, אך מעולם לא הצלחנו לשים לה קץ. יש תקופות שבהן התרבות הזו מרימה את ראשה ויש תקופות שבהן היא שקטה ופחות מורגשת.

במסגרת הכנת ספר השלושים, נתקלתי לאחרונה במידף מלפני 18 שנים. לקראת הימים הנוראים, בנינו מהלך קהילתי שעסק בנושא "בין אדם לחברו", בו עסקנו בין ראש השנה ליום הכיפורים. הסיבה לכך היתה – בדיוק אותן תופעות של "תרבות השבילים".

אי אפשר ואסור להתעלם מ"תרבות השבילים". לעתים עולים בשבילים גם דברים נכונים וראויים, שלמרות הדרך השגויה שבה הם עלו, יש להתמודד עמם ולתת להם מענה. אך כבעבר, אני מקווה מאוד שגם היום נשכיל ללכת בדרך המלך, ולא לתת להסיט אותנו לערוצים צדדיים.

בשתי השבתות האחרונות קראנו אגדות יפות, אך בפרפרזה למערכון של להקת "כוורת" – אורטל היא אגדה שהיתה באמת. עלינו לשמור על אורטל מכל משמר.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל