הבלוג של אורי הייטנר

קיבוץ שיתופי ותיק ניצב על פרשת דרכים. חברי הקיבוץ חשים שהקיבוץ תקוע וזקוק לטלטלה של התחדשות ושינוי. בקיבוץ פועלים במקביל שני צוותי שינוי: צוות דיפרנציאלי וצוות שיתופי. הצוות הדיפרנציאלי בונה הצעת שינוי של הפרטת הקיבוץ. הצוות השיתופי בונה הצעת שינוי שיתופי – מערך של שינויים שיתנו מענה שיתופי למצוקות.

הטיוטה המתגבשת של הצוות השיתופי כוללת רעיונות יפים וחשובים, מתקנון רדום שנועד להבטיח את עתידם של החברים באמצעות עיגון זכותם בנכס במקרה של הפרטה בעתיד, דרך פתרונות בנושאים דמוגרפיים, ארגוניים, תקציביים ואחרים ועד עיסוק בסוגיות של עבודה ותקציב. וכאן, לצד הצעות יפות אודות שיטות שונות של בונוס לחברים שעמדו במכסת ימי העבודה שלהם, מוצעת הצעה לתשלום שכר על שעות עבודה נוספות.

מאחר וההצעה הזאת מופיעה בטיוטת הצוות השיתופי, נשאלת השאלה - מה שיתופי בה? אני משער שתומכי הרעיון יאמרו שהתשלום הוא לפי שעת עבודה, בלי קשר לסוג התפקיד ולזהותו של העובד, וכך נשאר השוויון.

ואילו אני שולל מכל וכל את רעיון התשלום על שעות נוספות. אדרבא, העובדה שהתשלום הוא על פי שעת עבודה, כלומר שוויוני, הופך את הרעיון לגרוע יותר מאשר אם התשלום היה דיפרנציאלי.

****

הרעיון של שינוי שיתופי, הוא שהקיבוץ, כמו כל גוף, אינו יכול לקפוא על מקומו. הקיבוץ אמור לתת מענה לצרכי חבריו, והצרכים משתנים כל העת. מה שהיה טוב לפני עשור, אינו טוב היום ומה שטוב היום לא יהיה טוב בעוד עשור. לכן הקיבוץ חייב תמיד לבחון את עצמו ולהיות פתוח לשינויים.

מותר השינוי השיתופי משינוי אחר, הוא שמטרת השינויים היא לשמר את ליבת הרעיון הקיבוצי, לאפשר את קיומו בחלוף העתים, לטפח ולקדם אותו, באמצעות התאמתו לשינויי הזמן והסביבה.

הליבה של הליבה של הקיבוץ, היא ההפרדה בין תרומה לתמורה. אם לנסח זאת בצורה הפשטנית ביותר, ההבדל בין הקיבוץ לשאר העולם, הוא שבקיבוץ החבר אינו עובד לפרנסתו האישית, אלא כדי לתת את חלקו בפרנסת הקיבוץ, כאשר חלוקת פרי המאמץ המשותף, נעשית בדרך שוויונית. ההפרדה בין תרומה לתמורה, היא קו פרשת המים בין דרך החיים הקיבוצית לדרך החיים הלא קיבוצית.

תשלום על שעות נוספות, הוא חציית הקו האדום הזה ומתן תמורה לתרומה. שבירת העיקרון המרכזי של הקיבוץ, אינה שינוי שיתופי, אלא עליה על המדרון החלקלק שעלול להביא להפרטה מלאה. לכן, הכנסת שיטה של תשלום על שעות נוספות לקיבוץ, כמוה כהכנסת צלם להיכל.

אם כבר מחליטים ליצור קשר בין תרומה לתמורה, אין דרך שגויה יותר וחכמה פחות מתשלום על שעות נוספות. השיטה הלא נכונה ביותר למדוד עבודה היא בתשומה. אם כבר מודדים את העבודה, יש לבדוק את התפוקה. מה זה חשוב כמה שעות עובד אדם, השאלה היא עד כמה הוא תורם. חבר אחד תרם ביום עבודתו המלא הרבה יותר מחברו ש"הלך לעבודה ולאו דווקא הלך לעבוד", אך כיוון שחברו נשאר עוד שעה, הוא ייהנה מתקציב גדול יותר. זה אבסורד.

יתר על כן, ההצעה מדברת על כך שיקבעו מקומות ספציפיים שבהם ניתן יהיה לבצע את השעות הנוספות. מי יכול ללכת למקום כזה אחרי שסיים את עבודתו? מי שעבודתו מסתכמת ב-8 שעות תקניות ובסופן הוא חופשי לדרכו, ויכול ללכת למפעל ולתת עוד שעתיים. ומה עם בעלי תפקידים ניהוליים, העובדים סביב השעון? דווקא הם, העושים יותר, הנותנים יותר, שלרוב גם מכניסים יותר, לא יוכלו לקבל שעות נוספות. ייווצר כאן עוול חמור, אפליה דווקא לרעת הטובים שבחברים.

דבר כזה לא יוכל להחזיק מעמד. מהר מאוד לא יהיה מנוס ממתן מענה לאותם בעלי תפקידים. ואכן, הטיוטה של הצוות השיתופי נותנת מענה – לבעלי תפקידים (ויש הגדרה המבחינה בין ניהול זוטר, ניהול בכיר וניהול בכיר מאוד) תוגדרנה שעות נוספות גלובליות.

משמעות הדבר היא תקציב דיפרנציאלי, על פי התרומה. אך מה עם עובדי חוץ, שאף הם עובדים בעמדות ניהול בכירות ומכניסים לקופת הקיבוץ את המשכורות הגבוהות ביותר? הם מקופחים כיוון שאינם יכולים לעשות שעות נוספות, אך אינם מוגדרים במסגרת השעות הנוספות הגלובליות. איזו סיבה יש שהם יסכימו לכך? בצדק, הם ידרשו להכיר גם בשעות שלהם. ואם לא יכירו, הם עלולים לאיים לא להכניס את משכורתם. מכל מקום, נוצרים כאן מעמדות של פערי הכנסות על פי התרומה בעבודה. כך מכניסים את ההפרטה מהדלת האחורית.

אם הקיבוץ אינו שומר על העיקרון של "לכל אחד לפי צרכיו" ושל הפרדה בין תרומה לתמורה, קשה יהיה להסביר לחבריו מדוע הם אינם נהנים באופן אישי ישיר מפרי עבודתם; מדוע לא להביא להפרטה מלאה.

תשלום על שעות נוספות אינו שינוי שיתופי. שינוי שיתופי מחייב יצירתיות גדולה בהרבה.

* "שווים"