הפרטה (בקיבוץ) היא מילה גסה, בעבורי.
משחר נעוריי אני סולל את הדרך בה בחרתי – חיים בקיבוץ שיתופי. הקיבוץ השיתופי הוא בעיניי רעיון נשגב של חברת מופת; אלטרנטיבה לחברה הרכושנית - חברה שהכסף אינו מפריד בין החברים בה, שהמנוע שלה אינו רדיפת הבצע, שאינה מבוססת על תחרות בין האנשים מי יהיה חזק דיו כדי לקחת את הנתח הגדול ביותר שאפשר לעצמו, חברה שחבריה כובשים את יצר הרכושנות ויצר האנוכיות הקיימים אצל כל אדם מנעוריו. הקיבוץ השיתופי במיטבו הוא חברה המבוססת על סולידריות, על ערבות הדדית, על חברות, על שוויון וצדק חברתי. חברה שהחברים בה אינם מתאמצים כדי להתעשר באופן פרטי, אלא כדי להעשיר את החברה כולה ולהתחלק בין השותפים באופן שוויוני. חברה המעמידה בראש מעייניה את החינוך, התרבות, הבריאות והרווחה של חבריה ושל ילדיה, ומאפשרת לכל חבריה התפתחות עצמית מקסימלית.
אין רעיון נשגב יותר מהקיבוץ השיתופי. אבל מבחנו של הקיבוץ השיתופי אינו בטוהר הרעיון, אלא באופן מימושו. לפתח רובצים יצרי האנוכיות והרכושנות, וההתמודדות עמם של כל אחד כפרט ושל החברה כולה מלווים תדיר את הקיבוץ השיתופי. זו התמודדות יומיומית. הקיבוץ השיתופי לא ישאר כזה, מול הפיתויים האישיים, אם לא יתחזק את עצמו, יטפח את שיתופיותו, יתמודד עם בעיותיו, יבחן את עצמו, ישתנה מפעם לפעם. הקיבוץ השיתופי לא ישאר כזה, אם לא יהיה ער למצוקות חבריו ולא יתן להם מענה.
****
הזדהיתי והסכמתי עם חלק ניכר מדבריו של אריאל ("גם לי נמאס", 25.7). כמו אריאל, גם אני סולד מהסגנון של "אני מפרנס חברים אחרים" וכיו"ב. יש בסגנון זה יותר מקורטוב של יהירות, שחצנות, התנשאות, ניכור וחוסר חברות. אריאל מכנה את הילד הזה בשמו - "הפרטה". וכאן אני מסכים עמו רק באופן חלקי. אכן, יש המדברים בסגנון זה כדי להכשיר את הקרקע להפרטה; אנשים שחושבים (ואולי צודקים) שהם ירוויחו באופן אישי מההפרטה ומנסים לדחוף לכיוון זה. אולם זו רק חלק מן התמונה. אני מזהה באמירות האלה גם תסכול מצד אנשים הרוצים שאורטל יהיה קיבוץ שיתופי, אך נמאס להם מחוליי השיתוף. ואל נכחיש, יש חוליים, שאם לא נשכיל להתמודד עמם, נסכן את השיתופיות.
העיקרון המכונן של הדרך השיתופית היא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". אין ספק שהמחצית השניה של המשוואה מתקיימת באורטל – ההפרדה בין תרומה לתמורה היא מלאה, וחלוקת המשאבים נעשית על בסיס שוויוני, על פי עקרונות אוניברסליים כמו גודל המשפחה והוותק בקיבוץ (בעיניי, משקל הוותק גבוה מידי, אך זה עניין למאמר אחר).
האם גם חלקה הראשון של המשוואה מתקיים היטב? האם השוויון בצריכה מתקיים גם בנתינה? למרבה הצער, קשה לתת בביטחון תשובה חיובית. מה פירוש שוויון בנתינה? ההפרדה בין תרומה לתמורה, עקרון היסוד של השיטה הקיבוצית, מתבססת על הבנה שאין שוויון בתרומה, כיוון שאנו שונים, יש מוכשרים יותר או פחות, יש כשרונות המניבים יותר פירות ויש המניבים פחות וכו'. אולם על דבר אחד אין להתפשר – על שוויון במאמץ. כאשר כל אחד מקבל לפי צרכיו, אבל לא הכל נותנים לפי יכולתם, המשוואה משתבשת, התסכול גובר, ונוצרת סכנה לקיבוץ השיתופי. אל לנו להתעלם מן הסכנה. עלינו להתמודד עמה באומץ ולתת לה מענה. בראש ובראשונה, עלינו להכיר בה, לא לטייח אותה.
****
ההפרדה בין תרומה לתמורה היא מלאה, כתבתי, אך האמת היא שיש סדק אחד במוחלטות ההפרדה הזאת – הקשר שיצרנו בין העמידה בחובת העבודה, לבין קבלת חלק מן הזכויות, כולל קבלת מלוא התקציב האישי. חשוב לממש את זאת, ואני מציע להכליל בחובת העבודה גם את חובת התורנויות (החובה הנדרשת היא ביצוע 100% מהתורנויות).
אני מציע ליצור קשר גם בין חובת מינימום בפרנסה לקבלת מלוא הזכויות. בתהליך האסטרטגי האחרון השכלנו לקבוע את דרישת הפרנסה מכל חבר. הדרישה העמידה רף של ציפיה, שלטעמנו היא שווה לכל נפש, אך היא דורשת מחלק מהחברים לעמוד על קצות אצבעותיהם ולהתאמץ מאוד כדי להגיע אליה. היתה זו אמירה, שאנו מצפים מכל חבר להגיע לפחות לרמה זו. הצבת הדרישה ותלוש המשוב הרבעוני אודות השכר שהחבר מכניס לקופת הקהילה לצד עלות משפחתו לקהילה, בהחלט הגבירו את המוטיבציה להתפרנס ואת ההכנסות מעבודה. ובכל זאת, יש חברים שממשיכים לדשדש ואין ניכרת אצלם מגמת שיפור. אני מציע, לצד דרישת הפרנסה, להציב גם רף מינימום לצורך קבלת מלוא הזכויות.
בעבר נמנענו מכך, כיוון שחששנו שחברים יראו ברף כזה את הנורמה שיש להסתפק בה. אין מקום לחשש הזה. הרוב הגדול של החברים עושים מאמץ להכניס פרנסה גבוהה ככל שניתן. אולם יש צורך ברף מינימום כדי להתמודד עם קומץ חברים המסתפקים בבינוניות בנתינה (וכמובן אינם מסתפקים בבינוניות בקבלה). אני מציע לקבוע, בשלב ראשון, את שכר המינימום במשק הישראלי, ובעתיד לשקול העלאת הרף הזה.
אני יודע שיש בכך יצירת זיקה מסויימת בין תרומה לתמורה, ומכיר את הטענה, שאין קנס ללא פרס, ואם אנו קונסים את מי שתורם מתחת לנורמה, מדוע שלא נתגמל את מי שתורם למעלה מן הנורמה?
זה המבחן של אמונתנו ברעיון השיתופי. אני מאמין, שהפרס הוא עצם היותנו חלק מאורח החיים השיתופי של אורטל. זו התמורה לאגרה. אבל עלינו לקבוע סף כניסה למועדון היוקרתי הזה – מי שאינו ממלא את מלוא חובותיו, לא יהנה ממלוא הזכויות שהמועדון מעניק.
התרומה לקיבוץ השיתופי אינה רק בפרנסה. לא פחות חשובה היא התרומה ההתנדבותית, החברתית. ניתן לצפות ממי שההכנסות מעבודתו נמוכות, לעשות מאמץ עילאי כדי לחפות על כך בתרומה חברתית רבה ככל הניתן. אנו יודעים, שבדרך כלל המציאות היא הפוכה.
המציאות הזאת יוצרת תסכול, והאמירות המגונות אותן הזכיר אריאל, הן פרי התסכול הזה. זאב ז'בוטינסקי אמר פעם, שאם יעמוד דום בעת שירת "התקווה" ובאמצע השירה מישהו ינסה לכייס אותו, הוא לא ימשיך לעמוד דום אלא ירדוף אחרי הכייס, כי הוא אמנם פטריוט, אבל הוא לא אידיוט. כך גם אנחנו – עלינו להיות שיתופיים, אך לא פראיירים. עלינו לשמור על השיתוף, אך להתמודד עם מי שרוצים ליהנות ממילוי צרכיהם, מבלי לתרום לפי יכולתם.
****
הפרטה אינה מתבטאת רק בצד החומרי. ניתן להפריט גם את השיח הציבורי. כאשר השיח האורטלי אינו מתמקד בשאלות הכלל, בחיפוש הדרכים לשפר את הקיבוץ כולו לטובת כל חבריו, אלא מתחלף בשיח המתמקד באינטרס פרטי חומרני של חבר זה או אחר – גם זה סוג של הפרטה, הפרטת השיח.
מי שרוצה לשמר את השיתופיות, צריך לפעול למניעת הפרטת השיח הציבורי. שיח ציבורי מסוג זה הרה איומים על השיתופיות. הרי אם חבר מעלה על ראש שמחתנו מה שהוא רוצה לקבל מהקיבוץ, מאליו הוא חושף את עצמו לשאלה מה הוא נותן לקיבוץ, בפרנסה ובתרומה חברתית. ואם היחס בין מה שהוא רוצה לקבל לבין מה שהוא נכון לתת הוא יחס הפוך, עולות שאלות קשות. וככל שהפער בין הרצון לקבל לבין הנכונות לתת גדול יותר, כך השאלות קשות יותר. חבר שכל חייו תורם ונותן ובכל זאת הוא חושב אלף פעמים לפני שהוא מבקש משהו, שואל את עצמו שאלות מהותיות קשות אודות אורח חייו.
לכן, לפני שאנו מגנים, ובצדק מגנים, כפי שאריאל גינה את אותן אמירות, עלינו להתמודד עם הגורמים לתסכול שיוצר את השאלות הללו.
****
אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה.
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.
נתן זך, "כולנו זקוקים לחסד".
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
