הבלוג של אורי הייטנר

דרך אוסלו, הדרך בה הוביל יצחק רבין את ישראל, הוכחה לאחר מעשה כשגיאה היסטורית נוראה, שעד היום אנו משלמים את מחירה. עם זאת, השיפוט הזה הוא חכמה שלאחר מעשה. ניתן בהחלט לשפוט את דרכו של רבין כניסיון הרואי לחולל שינוי היסטורי, עם מי שנראה כפרטנר הריאלי היחיד, שהתחייב לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. התהליך היה מודולארי, ואיפשר לישראל לבחון את תוצאותיו ולהפסיק אותו, אם הצד השני לא יעמוד בהתחייבויותיו. אני מאמין, שאילו היה נשאר בחיים, רבין היה עוצר בשלב זה או אחר את המהלך, ולא משלים לאורך זמן עם המשך הטרור, כפי שהשלים בתחילת הדרך.

עם זאת, היו לרבין שתי שגיאות בלתי נסלחות, ששיפוטן הוא בהחלט לא רק חכמה שלאחר מעשה. האחד, הוא "הפיקדון" שהעביר לידי האמריקאים (ושבניגוד להבטחתו המפורשת של מזכיר המדינה כריסטופר הועברו מיד לידי הסורים) לסגת מכל הגולן אם יענו דרישות ישראל בנושאים השונים. אני שולל ערכית ועקרונית כל נסיגה מהגולן, אולם גם בניסיון לחשוב בהיגיון המוביל לנסיגה, אין כל הסבר לטעות הקריטית של פיקדון "היפותטי" הנותן לצד השני את כל מבוקשו, עוד בטרם ביטא נכונות כלשהי ללכת במשהו לקראת ישראל. הפיקדון הזה גרם לנזק מדיני מתמשך, ועד היום הסורים רואים בו את נקודת ההתחלה בכל מו"מ.

השגיאה הגדולה השניה של רבין, היתה נכונותו להגדיר את סוגיית "הפליטים" כאחד מארבעת הנושאים שיידונו בהסדר הקבע. סוגיית "הפליטים" היא שפה מכובסת ל"זכות" השיבה, כלומר לשלילת צדקת הקמת וזכות קיומה של מדינת לאום יהודית בא"י. ברגע שישראל הסכימה שהנושא הזה יידון במו"מ על הסדר קבע לשלום (!) היא הכירה בלגיטימיות של שלילת זכות קיומה. אני מניח, שרבין האמין שהמבנה המודולארי של התהליך ירוקן את הסוגיה הזאת מתוכן. הוא האמין, כנראה, שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד – רשות עצמאית ומדינה בדרך בחלק מן השטחים, הם יתפשרו בנושאים השונים כמו הגבולות, ירושלים ובוודאי "זכות" השיבה, שהינה אמירה דקלרטיבית, מן עז שהוכנסה לתהליך כדי להוציאה בהמשך תמורת ויתורים ישראליים אלה או אחרים. כפי שהוכח בהמשך הדרך ובעיקר בוועידת קמפ-דיוויד, הפלשתינאים אינם מוכנים לוותר בנושא כמלוא הנימה.

הגישה הישראלית לסוגיית הפליטים צריכה להיות עקרונית. עם קבלת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, העם היהודי קיבל את ההצעה, אף שמדובר היה בהקמת מדינה בלתי אפשרית מבחינת שטחה וגבולותיה. הפלשתינאים דחו את ההצעה על הסף, פתחו במלחמת דמים להשמדת היישוב היהודי וביום הקמת המדינה מדינות ערב פלשו לא"י כדי להחריב את המדינה שאך קמה. אין תוקפנות נואלת יותר מזו. אין כל סיבה שבעולם לראות בישראל אחראית לתוצאות הטרגיות, עבור הפלשתינאים, מהמלחמה הזאת. כל האחריות ל"בעיית הפליטים" היא אך ורק על הפלשתינאים ועל הערבים. הם גרמו למלחמה, האם אחראים לתוצאותיה ואין לישראל אפילו אחוז אחד של אחריות לתוצאות. לכן, אל לישראל לדון אפילו על כניסת פליט אחד למדינת ישראל. בעצם נכונותו של רבין להכניס את הנושא למו"מ, יש ויתור על עמדה עקרונית חשובה ביותר. זו בכיה לדורות.

היום, כאשר אהוד אולמרט נמצא בדמדומי כהונתו כראש הממשלה, חוששני שהוא עומד לחולל בכיה לדורות חמורה הרבה יותר – שילוב של שתי השגיאות הגדולות של רבין. בתקופה שנשארה עד תום כהונתו, אולמרט לא יצליח להשלים את המו"מ ולחתום על הסכם עם הפלשתינאים או הסורים. אך באובססיה שלו להגיע בכל מחיר ל"הישג" מדיני, על מנת שלא להזכר אך ורק כראש הממשלה שבתקופתו צה"ל נכשל במלחמה מול ארגון טרור קטן ונאלץ ללכת הביתה בשל פרשיות שחיתות וחשד לפלילים, הוא עלול למסור לסורים ולפלשתינאים "פיקדונות" עם ויתורים מרחיקי לכת, שיכבלו את ידיהם ואת חופש הפעולה של מנהיגי ישראל בעתיד.

במאמרו "מין הדא אולמרט?" ("הארץ" 1.8.08) מציג צבי בראל את מתווה הסדרי העקרונות המתגבשים עם הפלשתינאים והסורים, אותם הוא מכנה "פיקדון אולמרט". במסלול הסורי מדובר בנסיגה מלאה מהגולן. במסלול הפלשתינאי מדובר לא רק בנסיגה מלאה, אלא גם בהכרה, למעשה, ב"זכות" השיבה.

אולמרט מסביר שבנושאי הגבולות והפליטים הצדדים קרובים להסכמה. מהי הנכונות הישראלית לנסיגה? מספר אבו מאזן בראיון לעיתונים ערביים: "אנחנו מסכימים להחליף קרקע בקרקע, וזאת בהיקף מוגבל וקטן שלא ישפיע על רציפות השטח הפלשתיני. הם מציעים לנו להחליף 2% מהשטח ויש ויכוח בינינו על כך". משמעות הדברים, שאולמרט מקבל את התביעה הערבית לנסיגה מוחלטת מן השטחים, תוך התעלמות מכך שמדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן צודקת, מהזיקה הלאומית לשטחי א"י, מהחשיבות הביטחונית שלהם וממפעל ההתיישבות הקיים בהם. בפועל, הוא נכון לסגת מ-98% מהשטחים, ועל פחות מכבשת הרש – 2% מהשטח שבידינו, הוא מציע להם נתח ממדינת ישראל הריבונית. זאת כשלעצמה שערוריה של ממש.

מה שחמור עוד יותר הוא ההסכמה המסתמנת בנושא הפליטים. אם הנסיגה מרחיקת הלכת מוסברת ברצון להבטיח שמדינת ישראל תהיה יהודית, ניתן היה לצפות שתמורת נסיגה כזאת כל סוגיית הפליטים ו"זכות" השיבה תרד סופית מן הפרק. אך לא זה המצב. התביעה נותרת בעיניה ואולמרט נכנע כאן לתובענות הפלשתינאית. אבו מאזן: "אני לא יכול להציע שחמישה מיליון פליטים ישובו לישראל, משום שאז הישראלים יאמרו לי שאני רוצה לחסל את המדינה. אבל מצד שני, לא יתכן שאומר שאף אחד מהם לא יחזור. צריך לשלם פיצויים למי שחוזר ולמי שאינו חוזר, ולמדינות שאירחו את הפליטים".

זאת ההסכמה העקרונית המסתמנת. ישראל מכירה, למעשה, בצדקת התביעה הפלשתינאית, תמורת נכונות לוותר על חזרתם המלאה של כל הפלשתינאים. הנסיגה אינה תמורת ויתור על "זכות" השיבה, אלא היא עומדת בפני עצמה, מעין הסכמה לטענת "האדמות הנגזלות החוזרות לבעליהן" ולא פשרה במו"מ מדיני. נושא הפליטים עומד בפני עצמו, כשגם כאן, כמו בבדיחה המפורסמת על ברנרד שואו, העיקרון כבר נקבע, נותר להתמקח על מספר ה"שבים".

חלק מן הפליטים יוכלו לחזור לתוך מדינת ישראל, במהלך שנועד, במכבסת המילים, להבטיח שתישאר יהודית. כמו כן, על ישראל לפצות את כל חמשת המיליונים הללו, בין אם יחזרו לישראל ובין אם לאו, ואת המדינות המארחות. במילים אחרות, ישראל מכירה בצדקת התוקפן שניסה להשמיד אותה, ואף מוכנה לשלם לו פיצויים על כך.

זאת, תמורת מה? מן הסתם תמורת מיחזור בפעם העשירית של ההתחייבות שניתנה בהסכם אוסלו א' ובכל ההסכמים שאחריו, להפסיק את הטרור. כמו בהסכמים הקודמים, הפלשתינאים לא יעמדו בדברתם, אך הפיקדון של אולמרט, יהיה נקודת הפתיחה להמשך סחיטת הוויתורים תוך שימוש מושכל בטרור, בהמשך התהליך.

בחודשים שנותרו עד סיום כהונתו, אהוד אולמרט הינו אדם מסוכן יותר מכפי שהיה לכל אורך הקדנציה. בירידתו מבמת ההיסטוריה הוא עלול להשאיר לנו אדמה חרוכה.

   * "הארץ"